להלן אנסה לאפיין את אומנות ה"רדי מייד" במטרה לשרטט מסגרת כללית למושג ולראות מה זו עשויה להכיל. אם ניקח את המזרקה של דושאן כארכיטיפ ל"רדי מייד" אוכל להציע הגדרה המקיימת מספר תנאים: א. בקשה להרחיב את גבולות ההגדרה של האומנות דרך הגדרתו כאומנות של משהו שעד עתה לא נחשב לכזה (ובכך גם אולי להביע ביקורת מסוימת, ניתן להשתעשע במחשבה שכוונתו המקורית של דושאן הייתה ביקורת נוקבת ad absurdum על התיאוריה המוסדית, כלומר: "מה שעד היום השתנתם עליו עכשיו תעריצו כאומנות"). ב.מציאת איכויות אסתטיות במה שאינו נחשב אסתטי (או נחשב סתמי). ג. האסתטיקה והמעמד כאומנות נגזרים משני המרכיבים הראשונים (א+ב) והבנה שלהם בכלים שכליים, שכן אומנות ה"רדי מייד" אינה פועלת מתוך ערכים אסתטיים "טהורים" אלא מתוך הקשרים סביבתיים זרים ליצירה עצמה, ועל איכותה ניתן לעמוד דרך כלים אינטלקטואליים עקיפים ולא רגשיים ישירים, או במילים פשוטות: האובייקט אינו בהכרח יפה בפני עצמו אלא יפה או בעל ערך בגלל שאנו מבינים משהו לגביו. תנאי רביעי וטכני הוא (ד) שלאובייקט יהיה קיום קודם לא אומנותי לפני שיהפוך לאומנות (קופסאות הברילו של וורהול לא היו יכולות להיות אומנות אלמלא היו קיימות בגלגול הראשון שלהן כאריזות מוצר).
מכיוון שספרות ומוזיקה אינן אגוז קשה מספיק לפיצוח, אנסה להכיל את התנאים לעיל על ה"לקוח" הקשה ביותר, הקולנוע. סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, "חסין מוות" הוא הומאז' העושה שימוש במאפייני ז'אנר סרטי אימה ופעולה זולים אמריקאים משנות השבעים הנחשב לכל כך ירוד עד שגם יוצריו היו מגחכים לשמע היומרה לכנותם אומנות (כאן מתקיים תנאי ד'). טרנטינו לוקח את חוקיו ומאפייניו של הז'אנר ומבצעם בצורה מלוטשת ומהוקצעת הזוכה לשבחים מכל עבר וכך מוצא עצמו מבקר אנין מריע לסרט שכביכול משתייך לז'אנר שלו היה נכנס קודם לכן למכשיר הוידאו שלו היה נאלץ המבקר להחליפו בכדי להיפתר מהתחושה שהוא מזוהם לנצח (קרי: "מה שעד היום השתנתם עליו עכשיו תעריצו כאומנות". תנאי א+ב). אספקט מרכזי ב"חסין מוות" אינו אסתטי בפני עצמו אלא כאשר הוא פועל בתוך המסגרת של המסורת הקולנועית המסוימת, ובתוכה ומתוך מודעות אליה הסרט הוא אומנותי, מה שאולי לא היה לו עמד בפני עצמו, ומי שלא מכיר את הז'אנר האמור עלול להחמיץ פן אסתטי חשוב בסרט והנאתו תיגרע (תנאי ג).
ככל הנראה מוגזם יהיה לטעון כי "חסין מוות" של טרנטינו הוא באמת "רדי מייד". אך אולי לא מופרך לטעון כי בעולם שלא היה מקבל את "המזרקה" כאומנות, ייתכן שגם סרטו של טרנטינו לא היה יכול להתקיים שכן האסתטיקה שלו ניזונה מאותם מקורות המאפשרים ל"רדי מייד" להיחשב כאומנות ומקורות אלו אינם מוגבלים לאומנות הפלסטית.
לבסוף, ייתכן והדבר העיקרי שכן מבדיל בין "רדי מייד" פלסטי ולא-פלסטי הוא שהראשון אינו מצריך בהכרח מיומנות או כישרון למעט כישרון שכלי (או יש שיאמרו, "פלצני") בעוד שהשני בכל זאת מצריך יכולת טכנית (ואף אסתטית) כלשהי, בעיקר מכיוון שהעיבוד מסובך יותר.
עתה אנסה להציע שלושה תנאים היכולים להוות הן תנאי הכרחי והן תנאי מספיק לאומנות "רדי מייד" וזאת מתוך שימוש ב"מזרקה" של דושאן וקופסאות ה"ברילו" של וורהול כארכיטיפים של המושג. לאחר מכן אנסה לראות אם תנאים אלו יכולים להתקיים בעבור דוגמאות של אומנות לא-פלסטית.
התנאי הראשון הוא שלמושא ההערכה יהיה קיום קודם, אומנותי או לא אומנותי, לפני שיוצג כמושא להערכה ("המזרקה" הייתה משתנה וקופסאות ה"ברילו" היו אריזת מוצר). התנאי השני הוא שהמושא יעבור טרנספורמציה או פרפראזה מקיומו הראשון (משתנה\אריזת מוצר) למשמעות והבנה חדשות (מוצג במוזיאון). התנאי השלישי הוא שהיופי והערך האומנותי אינם טמונים ביצירה כשלעצמה אלא הם נגזרת של הטרנספורמציה או פרפראזה ושל ההקשר בו הן נערכות. לא היצירה עצמה היא החשובה אלא הרעיון העומד מאחוריה, ולא התוצאה אלא הכוונה המקדימה של האמן, והן אלו שמועמדות להערכה (למשל: הרעיון של "מה שעד היום השתנתם עליו\ראיתם במכולת עכשיו תעריכו כאומנות"), לפיכך יש הכרח שהצופה יכיר או יבין את הקיום המקורי של המושא בכדי שהערכתו את הרעיון והטרנספורמציה תוכל להתקיים. דרך אחרת לניסוח העיקרון המנחה של ארבעת היסודות היא שהיופי והערך האומנותי אינם טמונים במושא המקורי, זה ה"רדי מייד", וגם לא במושא החדש לכשעצמו, אלא ביחס בניהם ובהבנה שלו. יש להעיר כי ניתן למצוא ערך במושא החדש כשלעצמו (המשתנה יכולה להיות מעוצבת בצורה נאה), אך ערך זה הוא קונטינגנטי, אינו הכרחי או מספיק ואינו הערך המרכזי של היצירה.
סרטו האחרון של קוונטין טרנטינו, "חסין מוות", הוא הומאז' לז'אנר סרטי פעולה ואימה אמריקאים משנות השבעים (תנאי ראשון). טרנטינו משאיל מאפיינים רבים של הז'אנר (החל מאופי העלילה ועד צילום) אך מבצע אותם בצורה מודרנית ומלוטשת יותר ובתוך המאפיינים האלו יוצר דבר מה שונה מסרט טיפוסי בז'אנר (תנאי שני). לפיכך אספקט מרכזי ב"חסין מוות" אינו אסתטי בפני עצמו אלא כאשר הוא פועל בתוך המסגרת של המסורת הקולנועית המסוימת, ובתוכה ומתוך מודעות אליה הסרט הוא אומנותי, מה שאולי לא היה לו עמד בפני עצמו, ומי שלא מכיר את הז'אנר האמור עלול להחמיץ פן חשוב בסרט והנאתו תיגרע (תנאי שלישי). הז'אנר המקורי אינו האומנות במקרה זה, וגם לא המאפיינים המושאלים כשלעצמם, אלא עצם ההשאלה והשימוש במאפייני הז'אנר המקורי בדרך החדשה.
דוגמא נוספת היא התצלום "הסעודה האחרונה" של הצלם עדי נס המציג חיילים בחדר אוכל צבאי בהקבלה לדמויות בציור "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה-וינצ'י. הקיום הקודם של המושא המקורי הוא ציורו של דה-וינצ'י (תנאי ראשון). הפרפראזה היא השימוש בקומפוזיציה של הציור המקורי אך עם חיילים במקום ישו והסועדים (תנאי שני). אדם שאינו מכיר את הציור המקורי יוכל אולי למצוא חן בתצלום אך הוא לא יבין את הנקודה המרכזית בו אם לא יכיר את הציור המקורי ולא יבין את השימוש החדש בציור הישן (תנאי שלישי). גם כאן אין המושא להערכה היצירה המקורית של דה-וינצ'י וגם לא הצילום כעומד בפני עצמו, אלא היחס בניהם כאשר המאוחר עושה במוקדם שימוש בדרך חדשה.
כך אנו רואים כי גם יצירות לא-פלסטיות יכולות לעמוד בהגדרה המוצעת של אומנות "רדי מייד". עם זאת, קו אחד שאולי כן מפריד בין "רדי מייד" פלסטי ללא-פלסטי הוא שהראשון אינו מצריך בהכרח מיומנות או כישרון למעט כישרון שכלי (רעיון וכוונת האמן) בעוד שהשני בכל זאת מצריך יכולת טכנית (ואף אסתטית) כלשהי, בעיקר מכיוון שהעיבוד מסובך יותר.
