שלמה מימון וביקורתו על קאנט

שלמה מימון וביקורתו על קאנט

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

הפילוסופיה שמגיעה אחרי קאנט ומתמודדת עמו– המהלך הגדול שלה היה מהלך שבסופו של דבר בא מכל מיני מוטיבציות, ובסופו של דבר עמד על מתחים יסודיים בפילוסופיה של קאנט:

למשל ההבחנה בין הדבר כשלעצמו לבין התופעות – האם זה לגיטימי?

בחלק מהמהמלך של האידיאליזם הגרמני, ששיאו בפילוסופיה של הגל, ניקו מתוך קאנט את כל מה שלכאורה דוגמתי וניסו ליישב את כל הדוגמות הללו וליצור אחידות, שיטה שלמה (למשל ביטול ההבחנות בין חירות לבין טבע, בין הדברים כשלעצמם והתופעות).

שלב הבא היה בחינה יותר לוקאלית של סוגיות אצל קאנט – מה המשעות של השינוי הפילוסופי שקאנט מציע. אחד הבולטים בנושא זה היה שלמה מימון.

מימון נתפס כדמות יחסית משנית – דמות מעבר בין קאנט לאידיאליזם הגרמני. בכל זאת, יש כמה סיבות שנדבר עליו:

1)       שלמה מימון מטיל ספר עד כמה קאנט מצליח באמת להציב אלטרנטיבה ליום והאם באמת הפילוסופיה שלו חריגה מהמסגרת של לייבניץ.

2)       מימון הוא מי שנדחק במידה רבה הצידה מההסטוריה של הפילוסופיה, והיום הוא מתחיל להתפס כמישהו יותר מרכזי במהלך של הפילוסופיה של המאה ה-19.

3)       במידה רבה הוא דמות מפתח בתנועת ההשכלה היהודית – מעבר של היהודים דרך הפילוסופיה הגרמנית (יש לו אוטוביוגרפיה מעניינת שהיא אחת העדויות של השינויים שחלו אצל יהודי מזרח ומרכז ארופה).

הספר שלו, "מסה על הפילוסופיה הטרנצדנטאלית", הוא אוסף של הערות על קאנט, איננו מסודר ואינו מציג שיטה אבל הוא מלא תובנות (מזכיר סוג של מדרש).

בהמשך הוא כתב ספרים יותר שיטתיים, כמו נסיון לבנות לוגיקה חדשה.

אחת השאלת המרכזיות שמימון מעלה היא שאלת ההצדקה של היישום של המחשבה לנתון, בין אם הנתון הזה הוא אפריורי ובין אם הוא אפוסטפריורי. הבעיה הזו מוכרת, סביב השאלה של היישום של הקטגוריות – על סמך מה יש לי הצדקה ליישום הקטגוריה (ספציפית ולא אחרת) על המציאות? בסופו של דבר נראה שהיישום הזה הוא שרירותי.

בסופו של דבר הדרך להצדיק שימוש בקטגוריה על גבי הנתון, היא באמצעות הצגה של קשר סיבתי בין השניים. אפשרות אחרת היא לומר שהנתון הוא בעצם לא נתון, ואנחנו מגלים בו דברים שהיו בו מלכתחילה. כלומר, או שיום צודק ואין הצקדה למה ליישם מושגים להסתכלות מסויימת (לנתון מסויים) או שאנחנו צריכים להיות לייבנציאניים (לומר שאנחנו חושפים נתון שהיה שם מלכתחילה) . אפשר לראות זאת באופן בולט במתמטיקה: משפטי המתמטיקה (גאומטריה) הם משפטים שכאמור מגלמים משפטים בהסתכלות. ואז השאלה היא מה ההצדקה לכך שאנחנו מאמינים למשל שסכום הזויות במשולש הוא 180 מעלות (או: בין 2 נקודות עובר קו ישר אחד). אם יש כאן נתון – מה התפקיד שלו במתן תוקף למשפט? או שהנתון שרירותי או לא חשוב ואז אין לו שום תפקיד, או שלנתון יש תפקיד משמעותי ואז הוא לא נתון – אנחנו חושפים משהו שהיה שם מתכתחילה.   ההצדקה לאמיתות משפטי המתמטיקה היא להבין את משפטי המתמטיקה כמשפטים אנליטיים (כמו שלייבניץ טוען בעצם).

הביקורת הזו מוליכה את מימון בסופו של דבר לעמדה לפיה לא נכון לעשות הבחנה חדה בין דבר כשלעצמו לבין התופעות, ויותר מזה – השכל שלנו מוגבל: אנחנו צריכים שנתון יינתן לנו כי אנחנו לא יכולים לעשות אנליזה מלאה

בחשבון אחרון, אין לנו צורך בדבר כשלעצמו. הוא אינו מנותק – ומ שיש לנו זו ידיעה חלקית של הדבר כשלעצמו. לאט לאט אנחנו חושפים את מלוא ההכרות שלנו אודותיו.

אפשר לחשוב על הדבר כשלעצמו כעיגול, שעליו משולשים רבים שאנחנו יוצרים, ששטחם מתקרב לאט לאט לשטח המעגל:

השאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמו הם :

עד כמה קאנט מתגבר מההצדקות של יום ועד כמה המערכת שקאנט יוצר שונה מזו שיצר לייבניץ?

אם אנחנו רוצים באמת להצדיק את המערכת של קאנט, השאלה היא האם לא כון לאמץ את לייבניץ.