קאנט: הקטגוריות ודדוקציה טרנצדנטאלית
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
קאנט אומר שאנחנו יכולים לחלץ את הפונקציה שמשותפת הן לאופן שאנחנו שופטים משפטים (הקשר שאנחנו יוצרים בין משפטים מורכבים והן הקשר בין נושא לנשוא). הפונקציה הזו קרויה מושג השכל הטהור, כאשר הפונקציה הזו היא קטגוריה במובן של אריסטו (אופן אונטולוגי), אבל כפי שהדבר כבר בא לידי ביטוי במהפכה הקופרניקאית, הכוונה לאופן שבו אנחנו ממשיגים דברים.
הדברים הם ביחד לאור מה שקאנט מנסה לחולל במהפכה הקופרניקאית –
התבנית של החלל והזמן
התבנית הנוספת של 12 קטגוריות. (4 תחומים של 3 קטגוריות)
אם ניקח את שפינוזה או לייבניץ יש תפיסה שישנם עקרונות לוגיים וכל הדברים כפופים אליהם. אין הצדקה מדוע הדברים צריכים להיות כך.
אצל קאנט לעומת זאת, אם נקבל את המהפכה הקופרניקאית, העמדה מוצדקת והיא לא סתם משהו שאנחנו מניחים אודות העולם.
הבעיות שעומדות לפנינו, בהקשר הדדוקציה המטאפיזית היא:
1) למה יש 12 מושגי שכל טהורים (קטגוריות). מהי ההצדקה לרשימה שהוא נותן? האם הם לא הבחנות שרירותיות?
2) היסוד של העמדה – האם באמת זה מוצדק לחלץ את הקטגוריות מתוך צורות השיפוט.
לכאורה נראה שנכנסת דוגמתיות מסויימת בעמדה של קאנט. אין באמת טיעון טוב למה לקבל את חילוץ משגי השכל הטהורים מתוך הצורות השיפוט.
דדוקציה טרנצדנטאלית
זהו אחד המהלכים המהפכניים וטיעונים העמוקים בתולדות הפילוסופיה כשהרעיון היסודי אותו מנסה להוכיח קאנט הוא שתנאי הכרחי לאפשרות של תודעה עצמית הוא הבנייה של העולם באמצעות קטגוריות.
באופן כללי הרעיון אומר שאין לנו אפשרות לתודעה עצמית מיידית והתודעה העצמית תמיד חייבת להיות מתווכת דרך כינון של המושאיות של המושא (=האובייקטיביות של האובייקט).
המושאיות של המושא היא בעצם שם אחר לשימוש בקטגוריות. הקטגוריות אומרות מהן המאפיינים של המושא – הם נותנים לנו מושג אודות המושאיות של המושא.
למשל – מושג הסיבתיות (אם יש משהו שלא יכול להיות ביחסים סיבתיים עם העולם לא יכול להיות אובייקט).
הטענה של הדדוקציה טרנצדנטאלית היא שיש קשר בין האפשרות של תודעה עצמית לבין הכינון של המושאיות של המושא.
מהם המאפיינים שהופכים אובייקט לאובייקט.
לטקסט
בעמ' 87 , אחת ההבחנות (סעיף 13) שהוא עושה נקראת "מה לדינא ומה לעובדא". היא קשורה להבחנה בין העובדות של המקרה לבין הנימוקים שקשורים להצדקה שמקרה מסויים כפוף לו.
מבחינתנו מה שחשוב הוא שהשאלה הזו היא הגזירה של מושגי השכם הטהורים. איך אנחנו מוצדקים בזה שאנחנו חושבים שלמושגים הללו יש תפקיד, והם מהווים את הקטגוריות ומכוננים את המושא.
יש בסעיף 14 דיבור על כך שיש הבדל בין החלל והזמן כצורות של הסתכלות, ובין מושגי השכל. לגבי זה עושה קאנט הבחנה: לטענתו עצם זה שדברים הם בחלל ובזמן (או לפחות שאנחנו תופסים אותם ככאלה, שההסתכלות החושנית שלנו היא כזו שיש לה צורה חללית וזמנים) הוא דבר שיחסית אינו בויכוח. לגבי הקשר בין ההמשגה ונסיון שלנו הנושא כבר נתון לויכוח – יום למשל טוען שבנסיון שלנו אין מרכיב מושגי (יש מרכיב של דמיון, קישורים, אסוציאציות וכו'). לכן אומר קאנט זה יותר נתון לויכוח מאשר החלל והזמן.
לאחר מכן הוא טוען (ע' 86) – המושגים יש להם תפקיד שבלעדיו אנחננו לא יכולים לחשוב על משהו כמושא של נסיון. [כאן הדוגמא של עצם נוחה: אנחנו מקבלים דימויים דרך הסתכלות, אם אנחנו תופסים את השימויים כמושגים אזי אנחנו תופסים אותם ביחד לאובייקטים. אם כך אז השכל כבר ממלא פה תפקיד. מושגי השכל הטהורים מכוננים את המושג של מושאיות המושא].
אם אני תופס את הנסיון שלי קשור לאובייקטים אזי אני כבר הכנסתי מרכיב שכלי, כי אובייקט זה מושג.
מבחינת קאנט יש לאדם לוגיקה אחת, צורת מחשבה אחת, ולכן לכולם יש אותם קטגוריות משותפות (יכול להיות שחלק מהקגוריות תהיינה מודחקות וכמעט לא ייעשה בהן שימוש).
סעיף 15 – מאפיין קאנט בעוד דרך את הפעולה של השכל. הרעיון פה הוא שמה שהשכל נותן זה אחדות של הריבוי המתקבל מהחושים.
השכל יוצר אחדות, החושים נותנים ריבוי, וביניהם הקישור הוא באמצעות דמיון שיוצר האחדה מסויימת. האחדות של השכל היא הסופית.
מהחושים אנחנו מקבלים אינפוט של דברים רבים, אשר אין להם איפיון של קשרים (זה לצד זה וכו') שמגיע בסופו של דבר מהשכל.
קאנט יגיד שאין לנו התנסות שהיא רק חושית – הכל תלוי גם במחשבה.
אנחנו יכולים לדבר על יצירת מושג אמפירי, למשל "צבע אדום", שמקורו בריבוי שנעשה לו האחדה.
סעיף 16 (ע' 88) –
הרעיון הוא שאם יש דימוי שהוא דימוי שלי (שאני תופס אותו) מן ההכרח שתהיה האפשרות שאני אוכל לחשוב עליו כעל דימוי שלי. אם לא כך, אז מבחינתי הוא לא מתקיים. תנאי לזה שדימוי מסויים יהיה שלי, הוא שאני אוכל לחשוב עליו כשלי. לכאורה אנחנו מדברים פה על האפשרות של תודעה עצמית – זאת אומרת, מתי אני יכול להיות מודע שאני תופס משהו? הרעיון הוא שבכל תפיסה שלי מובנית התודעה העצמית (במובן מסויים זה קרוב לדקארט).
דבר שחשוב לקאנט הוא שהפעולה הזו שבה אני יכול לתפוס דימוי כדימוי שלי היא פעולה של נביעה עצמית – זו פעול אקטיבית של ההכרה, כלומר פעולה של השכל. בניגוד להסתכלות פה מדובר במשהו שאני יכול לעשות.
יכול להיות משהו שאני תופס ואז בדיעבד אני קושר אותו איתי. אבל לפי קאנט זה לא אפשרי: מלכתחילה תנאעי הכרחי לאפשרות שדימוי יהיה שלי הוא שמלכתחילה הוא נקשר איתי.
באופן כללי נגיד – פונקצות ההאחדה היחידות שיש לי הן שכליות. לכן, מלכתחילה על מנת שאוכל לתפוס משהו שקשור אלי הכרחי שאני אשקור באמצעות הקטגוריות את הדימיו איתי. כלומר, כל מה שאני יכול להתנסות בו, מלכתחילה חייב להיות קשור באמצעות מושגי השכל הטהורים. רק כך יתקיים התנאי של האפשרות שאני אוכל לתפוס את הדימוי כדימוי שלי.
מלכתחילה לנסיון שלי יש תבנית, מרכיבי חלל וזמן ומרכיבים מושגיים. ההוכחה שהמושגים תפקיד נובעת מהמשפט הנ"ל לגבי דימויים שלי.
הקטגוריזציה היא תנאי לתפיסה עצמית משום שהתפיסה העצמית היא בסופו של דבר חשיבה (התלויה בקטגוריזציה).
צריך לזכור שאין עצם שנקרא "אני" שאיתו הדימויים מתקשרים. כל מה שיש פה הוא פונקצית הקישור עצמה – אין "אני" כעצם, דבר. לכן הקישורים בין הדימויים השונים הם גם כלפי חוץ וגם ביניהם כל מה שיש וכל מה שנותן את הנסיון. אין אצל קאנט תודעה עצמית – אני לא יכול לתפוס את עצמי באמת. יש פשרות של חשיבה שמתקשרת עם עצמה ואת זה היא עושה רק ביחס לקישור עם דימויים. האני יכול להיות מושא, אבל הוא מוש אמפירי. ישנה פונקצית קישור ולכל אחד יש התנסויות שונות. הפונקציות המאחדות של כל הדברים הללו הן אותן פונקציות, אבל לכל אחת התנסות אחרת. אנחנו מכירים את עצמינו באופן אמפירי בלבד, אין לנו הכרות עצמית אפריורית ואין את התפיסה העצמית הקרטזיאנית.
דברים כללים לסיכום:
הטיעון של קאנט הוא מורכב ויכולות לעלות בו בעיות. 2 בעיות מרכזיות:
1) נראה שבמהלך הזה כל ההתנסות שלי היא התנסות אובייקטיבית, מתקשרת למושאים. נשאלת השאלה איפה התחום הסובייקטיבי (הרי אנחנו מבחינים בין היבטים סובייקטיביים ואובייקטיביים בהתנסות, סובייקטיבי – למשל אסוציאציות פנימיות ולא מדוייקות וכו'). אחת הטענות לגבי קאנט היא שיש אצלו יתר אובייקטיביזציה.
שאלת יישום הקטגוריות – למה אני משתמש בקטגוריות מסויימת במקרים מסויימים ובאחרות במקרה אחר. הנסיון שלנו בלמואו כולל בתוכו את כל הקטגוריות. איך אני עובר מהרמה המאד כללית של עצם הצורך בקטגורית כדי שהנסיון יהיה אפשרי, לעצם השימוש בקטגוריות. קאנט מתייחס לזה בהמשך במידה מסויימת.
