דקארט – הגיון שלישי – הוכחת קיומו של האל
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
לאחר שני הפרקים הראשונים של הגיונות של דקארט ונקודת הקוגיטו נשאלת השאלה האם אני יכול לצאת מהעולם הפנימי בו אני נמצא, אל עבר העולם החיצוני שמעבר למחשבות שלי. חשוב לציין שקיימות בעיות בהוכחה של דקארט, והבעיות הללו בסופו של דבר מעלות שאלות לגבי האם דקארט באמת יכול להוכיח קיומו של עולם חיצוני בלתי תלוי במחשבות שלי. הדבר יצר אי סמטריה בטיעונים שלו – בין הספקנות והקוגיטו מצד אחד אל מול היציאה אל עבר העולם החיצוני מצד שני. המסקנה מכך היא שאצל דקארט ניתן ליצור חלוקה של איזיאליזם לעומת ריאליזם.
בהקשר הזה, עולה השאלה לגבי קיומו של העולם החיצוני כבלתי תלוי במחשבה. נשאלה השאלה האם העולם "החיצוני" הוא מושג בלבד (אידיאליזם) או קיים עולם חיצוני בלתי תלוי במחשבותינו ותפיסותינו (ריאליזם). סוג הטיעונים הספקניים של דקארט והעמדה שאנחנו יכולים להסתגר עם המחשבות מבלי לדעת האם ישנה קורלציה בין העמדות שלנו למה שבחוץ מאפשרת להניח שאולי אנחנו חיים בעולם דמוי "מאטריקס". דקארט לא רוצה רק לדעת על קיומו של עולם חיצוני, אלא גם רוצה לקבל איזושהי התאמה בין מה שאני תופס לבין מה שקורה בחוץ. דקארט חותר להוכיח שיש התאמה כזו. הרעיון יהיה שאני אחפש משהו מבפנים שמחייב מקור חיצוני לי (וזהו הפתח להוכחת קיומו של האל).
הדיון של דקארט מתחיל בקישור בין מושגים (אידאות) למקור שלהם. את המושגים אנחנו מבחנים ביחס לאיזושהי סיבה, כל מחשבה (אידיאה) תמיד מתקשרת כאידיאה של משהו. לדעת דקארט, לכל מושג יש סיבה היוצרת אותו. הוא גם מבחין במושגים הטבועים מלידה (שזה סוג של מקור למושגים שלי).
אחד הקריטריונים לאבחנה בין מושגים היא בין דברים שאני יוצר, קרי אסוציאציות שלי (מושג שאני העליתי, שאני תופס אותו מתוך מקור פנימי) לבין דברים שמגיעים מבחוץ. מדובר באבחנה בין פנים לחוץ, שנעשית על סמך ההבנה שיש דברים שאינם בשליטתי ונכפים עלי ויש דברים שאני המקור שלהם. ניתן היה לומר שקריטריון כזה היה מספיק להבין שיש עולם חיצוני לנו – שהרי מישהו יצר את האידאות החיצוניות. הבעיה עם זאת, היא שאני לא יודע אם הכפיה איננה כפיה פנימית – האם לא יכול להיות כוח פנימי שהוא גורם לתפיסה שלי של מושגים כנכפים עלי לכאורה.
בשלב הבא הולך דקארט לניתוח המושגים שלו, ומהם הוא ינסה לחלץ את הטיעון. בשלב השני הוא דן בשאלת הממשות של המושגים. דקארט עוסק בשאלת הקשר בין דרגת הממשות של הדימוי שלי לבין דרגת הממשות של הדברים. ברור לנו שאין התאמה מוחלטת בין מושג לבין משהו שהמושג הוא שלו (ברור למשל שהדימוי של דרגת הממשות השמש אינה זהה לדרגת הממשות של השמש עצמה) – דקארט אומר שהדבר נכון אבל צריכה להיות איזושהי התאמה בין דרגת הממשות של הדימוי לבין דרגת הממשות של מה שגורם לדימוי. הרעיון הוא שאם יש לי דימוי / מושג של אינסוף, צריך להיות משהו שגורם לי לתפוס את המושג האינסופי הזה – והוא אינסופי בעצמו. "בסיבה הפועלת והכוללת צריכה להיות לפחות מידה כזו של ממשות שיש בתולדה שלה". אם יש מושג של אינסוף, סיבתו אינה יכולה להיות סופית.
דקארט אומר שיש לי מושג של אל אינסופי, אני סופי משום שאני טועה (ובשל טעויותי אני מטיל ספק), ולכן אני לא יכול להיות הסיבה למושג האינסופי שאני תופס, ולכן חייב להיות שקיים אל שהוא הסיבה למושג של האינסוף שיש ברשותי.
[אני לא יכול להיות מקור של מושג אינסופי ולכן חייב להתקיים אל שהוא המקור של המושג האינסופי].
עולה השאלה מדוע מקבלים בכלל את העקרון הפילסופי של דקארט. אם אני נמצא בשלב הספק, העקרון שמצוטט מידי דקארט לא יכול להיות ברור ואמיתי. נראה שדקארט, תחת הכלים שיש לו בידיו באותו שלב, לא יכול באמת להוכיח את מה שהוא מניח. אפשרות ההוכחה של דקארט היא מוגבלת. בהוכחה זו קיים איזהשהו מרכיב מעגלי (הנחת המבוקש).
תשומת לב כי יש כאן מהפך בין סדר ההכרה לסדר הדברים – אך אין פרושו של דבר שכל מה שהגענו אליו מסדר ההכרה אינו רלוונטי. בסופו של דבר סדר הדברים לא יהיה זר לחלוטין לסדר ההכרה ותהיה התאמה ביניהם. בסופו של דבר רק בתחום "הרציונלי" של הכרת העולם אלוהים מבטיח לנו שמה שאנחנו תופסים זה אכן מה שקיים בעולם. המחשבה שלנו אודות הגוף והנפש יהיו דברים שנחשבים ברורים ומובחנים.
לפי דקארט המושג של עצם כולל בתוכו אי תלות, אבל אי התלות של גוף ונפש היא תלות יחסית ביניהם – בסופו של דבר שניהם תלויים באל. מעולם לא מתקיימת אי תלות מוחלטת של האני, ואין אי תלות מוחלטת של העצם.
מתוך הוכחת קיומו של האל של דקארט, עולה כי האל הוא זה שמבטיח לי גם את קיומי המתמשך. ניזכר שהקיום שלי היה משהו רגעי (כל עוד אני חושב).
