מיון משטרים דמוקרטיים על פי לייפרט

מיון משטרים דמוקרטיים (לפי Lijpart)

 מבוא לפוליטיקה השוואתית -סיכומים

לייפרט התחיל את מחקר המשטרים שלו בהולנד. בתקופתו, המשטר האנגלי, ווסטמיניסטר, היה נחשב למשטר הדמוקרטי האידיאלי לאור לקחי מלחה"ע השניה. העריכו שהמשטר הבריטי הוא המשטר הדמוקרטי היציב, זה קשור לשני חוקרים בשם דיברז'ה והרמנס שכתבו עבודות שטענו את הטענה שהמשטר הרובי הבריטי הוא המשטר העדיף.

לייפרט בחן את הולנד והבחין שיש משטר יציב למרות שיסוע חברתי בין אנטי-דתיים לדתיים. זו חברה רבת-שסעים אך מצליחה לפעול ומצליחה מבחינה כלכלית ודמוקרטית. לייפרט הסתכל אל החברה ב-68 כאשר הגישה הביהיורלית היתה בשיאה. הוא הסתכל על החברה באותו שלב וניסה להסביר איך זה שהולנד למרות השיסוע החברתי היא מדינה יציבה ומצליחה. הוא הסיק שמה שמסייע זה הסדרים בין האליטות (האליטה הדתית והאליטה הלא-דתית, מעמד הפועלים ובעלי ההון). הסדר זה נקרא קונסוציונליזם. האליטות יושבת ועושות הסדרים ביניהן כאשר כל אחת מייצגת את החלק שלה בחברה. לייפרט הולך ומקדם את העניין ומסתכל בעוד מקומות, בחברות פלורליסטיות, הטרוגניות, בחברות עם קונפליקט ושואל איך מצליחות החברות האלו לחיות במסגרת מדינתית אחת. הוא עושה מחקר השוואתי בין כל מיני מדינות. הוא מסביר מהם המנגנונים שמסבירים את הקונסוציונליזם הזה בתקופה שהגישה המוסדית כמעט ואינה קיימת.

4 מנגנונים שמאפשרים חיים כאלו:

1. קואליציות גדולות

2. וטו הדדי (מיעוט יכול למנוע שינוי בסטטוס קוו)

3. אוטונומיות מסוימות לקבוצות וביזור מסוים לחינוך (כל סקטור בנפרד)

4. יחסיות (בייצוג, בחלוקת משאבים, באופן יחסי בין הקבוצות)

בשנת 1984 וב-1999 לייפרט עובר להיות מוסדי. הוא אחד החלוצים של המוסדיות. אז הוא מתחיל להתמקד במוסדות ומנסה להגדיר או להציע חלוקה מאוד יעילה- הבחנה בין סוגים של משטרים דמוקרטיים שהיא מעבר להבחנה בין משטר פרלמנטארי לנשיאותי אלא היא כוללת את רוב המרכיבים של המשטרים, חלוקת מקרו.

שני סוגים של משטרים:

קונסוציונאלי (הסכמי)– פיזור עוצמה

רובי (majoritarian)- ריכוז עוצמה

לייפרט ניתח 21 משטרים ב-22 דמוקרטיות יציבות (צרפת) מאז מלחה"ע השניה. הוא בודק 10 מרכיבים שמתחלקים ל-2 אשכולות שיש קשר הגיוני ביניהם אך לא בהכרח אמפירי.

אשכול I – מימד המפלגות / הרשות המבצעת

לייפרט בודק ומתפעל את כל אחד מהמשתנים האלו. הוא בודק את המתאם ביניהם והאם הם מופיעים יחד כי כך התיאוריה שלו. הוא מוצא שבאמת יש קשר בין הדברים.

אשכול II – פדרלי / אוניטרי

כל ההגיון הוא של פיזור וריכוז עוצמה.

יש כאן הבחנה על בסיס 10 אלמנטים כאשר יש 2 אשכולות שיופיעו הרבה פעמים כסותרים.

לייפרט בנה מפה דו-ממדית על בסיס שני האשכולות האלו

רוב המדינות ביבשת אירופה, יש להן נטיה להיות הסכמיות. הוא מוצא קשר תרבותי, המורשת הבריטית מביאה מדינות לאמץ משטר רובי (קנדה, ניו-זילנד). הוא מוצא גם קשר בין אופי החברה לבין סוג המשטר. חברה משוסעת-הטרוגנית תאמץ משטר הסכמי אחרת יהיה קשה לנהל חיים יציבים ללא פיזור עוצמה. משתנה נוסף הוא גודל האוכלוסיה. מדינות קטנות, אוניטאריות ומדינות גדולות פדראליות.

המסר הנורמטיבי:

לייפרט טוען שהמשטר ההסכמי הוא הוא משטר יותר טוב. בשנים אלו היה מקובל שהרוביות זה המשטר המוצלח. הוא טען נגד זה.

יתכן ולייפרט מפספס את הסיפור של מערכת מפלגה דומיננטית שהיא מכניסה רוביות למערכת.

ההסכמיות נותנת ייצוגיות של כוחות רבים בחברה. הבעיה עם זה יכולה להיות חוסר יעילות. הפיזור של העוצמה יכול להקשות על ניהול יעיל. הוא משתמש במדדים כמו רמות אינפלציה כדי למדוד הסכמיות. המדדים האלו מוצאים שהמשטר ההסכמי הוא מוצלח יותר. אין יותר אלימות או שביתות במשטר הסכמי.

הוא לא מוצא שהאפקטיביות של המשטרים הרוביים טובה יותר משל ההסכמים והוא מוצא מול זה יתרון למשטר ההסכמי, בייצוגיות. למשל ייצוג נשים, שוויון כלכלי, השתתפות בבחירות, שביעות הרצון מהדמוקרטיה במשאלי דעת קהל – כל אלה מיוצגים יותר במשטר הסכמי. במשטר זה יש באופן כללי, יותר רווחה, הגנה על הסביבה, נדיבות בסיוע חוץ, פחות אסירים לאלף נפש, פחות שימוש בעונש מוות. הדמוקרטיות ההסכמיות יותר מוצלחות במימד הצפוי מבלי שהן משלמות מחיר במימד של האפקטיביות. מסקנה זו היא מאוד חשובה משום שהיא מטה את הכף לכיוון של דמוקרטיה הסכמית.

איך יתכן שמשטר הסכמי, למרות הסרבול שבו מצליח לא פחות טוב מהמשטר הרובי?

• ההסכמה- ההגיון אומר שאם מקבלים הסכמה מצד חלקים רחבים בחברה למדיניות יש סיכוי טוב יותר להצליח. הסכמה ולא קונפליקט מובילים להצלחה, למשל במדיניות כלכלית.
• המשכיות- הממשלות מחליפות אחת את השניה והן ממשלות המשך

תפיסתו של לייפרט לא מוכרת למשל אצל קובעי המדיניות בישראל. גם לחלק ממוסדות החינוך יש הטיה לכיוון הבריטי.

לייפרט טוען שדמוקרטיות חדשות צריכות לאמץ משטר הסכמי ופרלמנטרי. הוא לא שולל שיש שייכות לתרבות. הוא אומר שסביר שבמשטרים מסוימים יש תרבות פוליטית הסכמית. מדינה שתאמץ מוסדות הסכמיים תתפתח בה תרבות פוליטית הסכמית.

לייפרט הפעיל את המדדים על ישראל, עד 67 ואחרי 67 והוא מוצא שישראל צריכה להיות בין הסכמי לאוניטרי משום שהחברה משוסעת. היא תהיה אוניטרית כי היא קטנה והיא צריכה להיות רובית בגלל המערכת המפלגתית שלה.

בישראל- לייפרט מציע להעלות את אחוז החסימה (כך זה קצת יותר רובי). הוא מציע לאמץ את מנגנון אי-האימון הקונסטרוקטיבי. הוספת מימד אישי בבחירות והוא מציע לנו לאמץ חוקה.