במאמרו "נפתולי בבל" ז'אק דרידה יוצא להציג את סיפור מגדל בבל כטקסט שמכיל סתירות עצמיות, שמשמעותו גמישה ולמעשה אינה ניתנת לזיהוי ותיחום קבוע. "בבל" כביכול מייצג שם-עצם פרטי בעל משמעות אחת סגורה (דהיינו, קשר טהור בין מסמן ומסומן), אך משמעות אחת סגורה של מה? האם של מקום גיאורפי ומבנה? האם של סיפור תנ"כי? האם של אירוע? האם כשם נרדף ל"בלבול"? אילו היה "בבל" רק שם עצם פרטי, דהיינו מסמן התואם באופן מושלם מסומן ולמעשה גם רפרנט, הרי שלא הייתה לנו כל בעיה להבינו בדרך אחת וכך גם לא היה לנו צורך לתרגמו – "בבל" הוא "בבל" ותו לא. אך דרידה למעשה מראה כי הסימן "בבל" הוא רב משמעים שכולם נכונים ואף אחד מהם אינו אבסולוטי. השימוש במילה "בבל" מבקש להעביר משמעות יציבה כלשהי, שם עצם פרטי, אך בעצם מטרה זו נחשפת למעשה המילה כרב-משמעית ובלתי-יציבה שהיא בה בעת שם עצם פרטי ושם עצם כללי. המילה "בלבול" המתקשרת לבבל אף היא "מבולבלת" משום שהיא מתייחסת הן לבלילת הלשונות והן למצבם המבולבל של בני האדם נוכח המצב אליו נקלעו. בנוסף מציג דרידה את המשל עצמו כדו-משמעי ובעל סתירה פנימית. חתירתם של בני האדם לכונן יסוד אחד יציב ואוניברסלי של "ונעשה לנו שם" יכול להוות הן "אלימות קולוניאלית" (עמ' 50) והן "שקיפות שוחרת שלום" (עמ' 51). אלוהים שבולל את הלשונות הוא הן מקורן של השפות ובה בעת זה המבטל ושם סייג ליכולת השימוש בהן ומטיל את בני האדם לעולם של תרגום מתמיד שאין לו יסוד אוניברסלי להתלות בו, תרגום שהוא הכרחי ובלתי-אפשרי בעת בעונה אחת. בבל דרידה משתמש במגדל בבל הן כאנלוגיה לדקונסטרוקציה כאשר הרצון בבניין מגדל אוניברסלי הוא המוליך לפירוק שלו ("רגע המפעל הזה קודם מיד לדקונסטרוקציה של המגדל"- עמ'45) והן כמשל לאי-היכולת למעשה להשלים מערך מובנה וקבוע של משמעות ואת אי-היכולת לתרגם לא רק בין הניבים השונים אלא גם בין המציאות והשפה למול הצורך המתמיד לעשות כן.
.
