מבוא למדעי המדינה: רב-תרבותיות

רב תרבותיות:

כעת אנחנו עוברים למי שיצא נגד התפיסה המטריאליסטית והשאלות של רמת החיים. אנשי גישת הרב-תרבותיות אמרו שיש לשאול שאלות של משמעות, זהות ואיכות חיים ולא רק רמת חיים.

תיאוריה זו מתייחסת לרב תרבותיות בהקשר של שחורים, של פמיניזם, של תיאוריה קווירית, ירוקה וכו'. כלומר, הערכים שנקבל ברב תרבותיות בעולם הדמוקרטי החופשי (מחיפוש באינטרנט, למשל) יהיו רבים יותר מהשמאל התרבותי. כשאנחנו חושבים על רב תרבותיות בישראל אנחנו חושבים על מפלגות ערביות, חרדיות או רוסיות. הרב תרבותיות כפי שנתפסת בעולם היא השמאל הרדיקאלי. רב תרבותיות יוצאת כנגד האידיאל הקלאסי של מדינת הלאום המודרנית הדמוקרטית, שיש לה הנחה סמויה של אחידות, הומוגניות ושייכות שהיא לא רק אזרחית, אלא לאומית. הרב תרבותיות מציבה מודל נגדי ואומרת שיש כאן קבוצות נוספות והרעיון ההומוגני הוא בעייתי כי הוא מוחק זהות ומפלה לרעה. זו נראית תופעה המייחדת את השבר של תפיסת הלאום הדמוקרטית. מבחינה היסטורית, אף מדינת לאום היא לא באמת הומוגנית. המציאות של ריבוי תרבותי תמיד הייתה קיימת, גם כשאנחנו בוחנים את תקופת המקרא- 12 השבטים וכו'. תמיד יש מציאות של ריבוי תרבויות, גם בעולם העתיק וגם בעולם שלנו. היום ריבוי התרבויות אפילו יותר קיצוני בגלל הגלובליזציה, ההגירה, האיחוד האירופאי והקולוניאליזם. הגלובליזציה מאיצה את ההגירה למדינות החזקות ובמדינות האלה ישנן קבוצות חדשות של מהגרים שיש להתייחס אליהן. החברה האמריקאית הייתה מאז ומעולם חברת הגירה, חברה קולטת. בתקופה שלנו ישנה האצה של ריבוי תרבויות. השמאל הרדיקלי או הרב תרבותי אומר שאם לוקחים את ההיגיון של הדאגה כלפי מי שניצלו או דיכו אותו, יש לדאוג גם לקבוצות המיעוט שהפלו אותן ולעשות להן אפליה מתקנת.

מה זה רב תרבותיות?

מה למדנו מהמהלך הזה:

המציאות כפי שאנחנו רואים היא מציאות של ריבוי תרבויות. זו מציאות. איך חושבים על זה? בכל מדינה, חושבים על הרב תרבותיות בצורה שונה. יש התייחסויות שונות לבעיות העולות מהשטח וגישות שונות לפתרון.

בכל הקהילות והקבוצות שדיברנו עליהן יש ביטוי של תרבות והתביעה היא לפוליטיקה של זהות או תרבות, או פוליטיקה של הכרה (recognition). ההבחנה שפרייזר מעלה- ההבדל בין התפיסה של שמאל לימין- פוליטיקה של חלוקה ואינטרסים לבין פוליטיקה של הכרה. שתי התפיסות האלה מנסות לתקן עוול, יש אפליה ויש לתקנה. ההבדל – כשמדברים על פוליטיקה של חלוקה ואי שוויון- יש לעשות שינוי שייתן פיצוי למי שנמצא במצב של אי שוויון כלכלי. אתה רוצה למחוק פערים וליצור שוויון. הפתרון לפוליטיקה של חלוקה הוא שוויון. אבל בפוליטיקה של הכרה, כשיש קבוצות שהפלית אותן, אתה רוצה הכרה בשונות ובכך שיש קבוצות שונות, תפיסות שונות של קהילה, ערכים וכו'. הפוליטיקה של ההכרה רוצה הכרה בשונות, האפליה המתקנת צריכה לאפשר אוטונומיה תרבותית- לאפשר את השוני ולא למחוק את ההבדלים.

ראה גם: שני מושגים של רב-תרבותיות \ יעל תמיר