שתי שאלות גדולות עומדות ביסודם של מדעי המדינה:
- הקשר בין הכלכלה והפוליטיקה: בשיעור הקודם בנינו את התשתיות להצגה של התפתחות הריבוד החברתי בחברה המודרנית ובחנו מה זה אומר לגבי היחסים של הכלכלה והפוליטיקה. השינויים הגדולים במהלך ההיסטוריה המודרנית נובעים מתוך קבוצות לחץ. בשלב הראשון נפתחים השווקים ומעמד הביניים צומח ויש לו הון ותרבות חדשה ואפשרות לסחר. אבל אין להם אמירה בחקיקה, במיסים וכו' ואז הם מפעילים לחץ ונעשה שינוי. לחץ של קבוצות שהופכות להיות דומיננטיות, אך אין להן ביטוי פוליטי מביא לשינוי. במאה ה 19 רואים שינוי דומה, מפלגות הפועלים מתאגדות ונלחמות על הזכויות הבסיסיות של הפועלים כבני אדם וזה מתרגם להקמת מפלגות פועלים והרחבת זכות הבחירה, כך שגם הפועלים יחשבו לגוף בוחר. מדובר בלחץ של קבוצה גדולה שרוצה להביע את עמדתה ויוצרת מהפכה רצינית. זהו הקשר בין הכלכלה והפוליטיקה.
- היבט נוסף הוא הקשר בין הכלכלה והידע ובין הידע והפוליטיקה– ידע הוא כוח. סוגי הידע הם שונים. בימי הביניים הידע הוא דתי ולא נגיש. יש ידע פרקטי של חקלאות וראינו כיצד התפיסה של הידע הולכת ומשתנה כשאנחנו נכנסים לעידן המודרני. ההשקפה הכללית או רוח הזמן של הציבור חשובות כדי לקבוע את הלגיטימציה ואת מקור הסמכות.
היום ננסה להתחקות אחר הסיפור הגדול של רוח הזמן של המודרנה, על הרכיב של המודרנה ועל התפתחות המחשבה החברתית שבאה בזיקה לתהליכים חברתיים-פוליטיים שדיברנו עליהם בשיעור הקודם.
פילוסופיה– רנה דקארט – (1596-1650), צרפתי, מדען, הוגה, פילוסוף. כשדקארט בוחן את הסביבה בה הוא חי יש לו בעיה עם השאלה מה באמת נכון ובמה הוא יכול להיות בטוח. הוא מתחייב לא לנוח ולשקוט, להעלות ביקורת על כל דבר עד שהוא לא יגיע לנקודת הוודאות. הוא הולך ובוחן את כל הנחות היסוד שלו. הוא אומר שכולנו יודעים בבגרותנו שהחינוך שקיבלנו בבית הוא לאו דווקא הדבר הנכון והאמיתי. גם באשר לנורמות חברתיות אנחנו רואים אופנות ולכן אי אפשר לסמוך עליהן. אי אפשר להסתמך על החושים כי הם מתעתעים בנו. גם על המדעים אי אפשר לסמוך כי יש אופנות מתחלפות ומגלים תובנות חדשות במשך הזמן. גם הדת היא לא משהו שניתן להסתמך עליו כי ישנם זרמים שונים ומחלוקות. אנחנו למעשה אבודים כי הכול מוטל בספק. דקארט לא מצליח להגיע לשום תובנה, פרט לדבר אחד "אני חושב, משמע אני קיים". אם אני מטיל ספק, נקודת הודאות היא קיום האני. המשפט הזה באופן מטפורי מהווה את הנקודה הארכימדית שמתוכה אנחנו בונים את העולם המודרני כי הוא לא נשאר בחוסר הוודאות.
הצעד הבא שלו הוא שחזור האלוהים בצורה של הוכחה. אם אני לא יודע דבר ודאי, מכאן שיש משהו שיודע הכול. הוא נותן הוכחה לקיום האל. מתוך זה שאני חסר ואני לא יודע הכול, הוא משחזר את ה' על ידי הוכחה שכלית. המבנה הוא לא רק של אמונה, אלא מבנה שיש להוכיח את קיומו- קיום האל. מדובר בתקופה מאוד דתית, בתקופה זו גם המדענים הם דתיים ברובם.
דקארט עושה מהלך כזה:
- הוא מטיל ספק ומותח ביקורת.
- הביקורת שלו היא שיטתית.
- חיפוש האמת, חיפוש נקודת ודאות.
נקודת הודאות שדקארט מוצא היא האני, האדם החושב. זה שיש לי תבונה לחשוב איתה, אומר שאני יכול לבצע את המהלך ולסמוך על התבונה שלי שתוביל אותי לגילוי האמת- בניית העולם. המהלך של דקארט נותן לנו את העקרונות המנחים של התקופה המודרנית ושל המדע שמתפתח במאה ה 16 וה 17. אני יכול לקחת את הממצאים האמפיריים שלי ובעזרתם לשנות את העולם. זו למעשה השקפת העולם של התקופה המודרנית, היוצאת מתוך הפרט ומתוך האמונה בפרט, בזכות החשיבה הביקורתית שלנו אנחנו יכולים להבין ולשנות את העולם. זוהי נקודת מוצא מרכזית כדי להבין את האופן שבו על סמך תובנה זו אנחנו נבנה חברה, מדינה וקהילה. נקודת המוצא של התקופה המודרנית היא האדם הפרטי כיצור חושב.
הפילוסוף הכי חשוב של התקופה המודרנית- עמנואל קאנט ייקח את זה צעד קדימה ויטען שהאופן בו אני חושב, הוא אותו האופן בו אנשים אחרים חושבים, כי התבונה היא אוניברסאלית ויש לנו את אותן תובנות של צבע, גודל וכו'. האדם הפרטי כיצור תבוני, אבל האוניברסאליות של התבונה מהווה את הניגוד בין הפרטי לכללי, בין האדם לבין האוניברסאליות שתהיה המתח המרכזי עליו ייסוב הציר של ההבנה של המודרניות. נקודת המוצא של המודרני היא היחס בין הכללי לפרטי. בימי הביניים הייתה תפיסה של הפרט כיצור מאמין. בתקופה המודרנית לפרט יש יכולת להטיל ביקורת.
נקודת המוצא שלנו היא האדם כיצור תבוני וכעת נראה כיצד התבוניות נכנסת למסגרת מדינית. נתחיל עם תומס הובס (1588-1679), הוגה אנגלי שכתב את הספר "לוויתן". הובס שואל לשם מה נוצרת קהילה. המיתוס של הלוויתן בתנ"ך עומד לנגד עיניו של הובס. הוא מנתח את התכלית של הקהילה. הובס אומר במשפט אחד תמציתי: "תכליתה של הקהיליה, בטחונו של היחיד". צריך את המדינה בשביל הביטחון של היחיד. הובס אומר שיש צורך במדינה כי טבע האדם רוצה כמה שיותר לעצמו- מיקסום החופש, הכוח והרכוש. לכן המצב הטבעי הוא כאוס, מלחמת הכול בכול. כשנכנסים למצב המדיני, זה מצב של ברירת מחדל, אני רוצה לדאוג לביטחון שלי ולכן אני צריך להבטיח שאדם אחר לא יגנוב ממני או יפגע בי. נקודת המוצא של הובס היא עגומה- אדם לאדם זאב, כל אחד דואג לעצמו. כדי למנוע זאת, אנחנו צריכים את הקהילה הזו. הובס אומר שיש לנו אמנה חברתית שאמורה להגן על כולנו, אבל ברגע שויתרנו על הזכות שלנו לחופש, שמנו אותה בידי הריבון- המדינה. הובס ניסה בתקופתו להצדיק משטר אבסולוטי ולהביא לריבון אחד שיש לוותר לטובתו על החירויות. זו השקפה די פסימית לגבי היחסים בין הפרטים ולגבי הצורך במדינה. נשים את התפיסה של הובס כאבן יסוד.
הוגה דעות סקוטי- ג'ון לוק (1632-1704) כותב מסות על הממשל המדיני וכותב בין היתר על החברה האזרחית או המדינית. מאוד דומה לטיעון של הובס- האדם מוותר על זכויותיו הטבעיות. מדוע הוא נכנס למצב החברתי? כדי לשמור על זכויותיו הטבעיות. ג'ון לוק טוען שבמצב הטבעי לכל אדם יש זכויות לעשות מה שהוא רוצה ויש שם סכנה. ההבדל בין לוק להובס: לוק אומר שבמסגרת המדינה האדם מוותר על הזכות להעניש, ומאציל אותה כלפי בית המשפט. החברה תתנהל על פי חוקים. ההסדר הזה נוצר כדי לשמור על הזכויות של כל אחד ואחד. יש לנו שוויון בפני החוק לפי לוק, המאפשר להתנהל באופן שונה ולשמור על האינטרסים.
