בהייביורליזם
חקר של התנהגות ממשית של בני אדם-עמדות, התנהגות, השתתפות פוליטית. זהו הלך רוח דומננטי במדע המדינה עד ראשית שנות ה- 70. הרקע הוא שאיפה עתיקת היומים למדעיות וקידמה שהתחברה עם אפשרויות חדשות-סטיסטיקה, טכניקות של כימות ועיבוד נתונים. זהו רצון מימוש של פן אמפירי ולהמעיט ממשקלם של מסורת ופילוסופיה.
ניסו לזחות איך יצביעו ולאיזה מפלגה- הם התמקדו בתופעות שניתן לצפות למפות. הם ניתחו יחידים וקבוצות, לא מוסדות. פאטנם-הוא חלק מהמסורת הזאת.
הערכים הם מחוץ לתחום- מה שלא מדעי עוסק ברצוי, פילוסופיה מדעית היא מחוץ לתחום. הם עוסקים במצוי בלבד.
המחקר הוא ניטרלי-הוא מנותקת מתפיסת "הראוי". הם השתמשו בכלים של דיסציפלינות אחרות- של פסיכולוגיה, סוציולוגיה ותחומים אחרים.
התפיסה המעשית מוצדקת היא תפיסת שהמדע היא אבן בניין, מתוך האוסף החלקים נבנה הבניין. הידע הולך ומצטבר ויש התקדמות מתמדת.
בגישה זו למרות היותה נייטרלית מתחבאת בה אידיולוגיה-והיא בסופו של דבר ליברלית ולא מרקסיסטית התופסת את החברה כיחסים בין מעמדות. המחקרים טענו שהם שמרניים ואלטיסטיים כלפי פוליטיקה- שלמשל האמריקאים הם פאסיביים, שהם לא עושים כלום מבחינה פוליטית חוץ מבחירות, ואם זה ככה אז זה טוב לפוליטיקה.
הבהביורליזם התמקד בפרט (ולכן היה תקף בחברה ליברלית) ולא בחברה (לא בחברה לאומנית) וכמובן שלא במעמד (לא בחברה מרכסיסטית).
שאיפת הבהביורליזם הייתה להפוך את המדע ככל המדעים, גישה זו לא ניסתה להגיד מה טוב ומה רצוי, אך הביקורת נגד הגישה של הבהביורליזם הזו אמרה שבכל זאת הם הכניסו את טעמם האישי, הם אמרו שהבורות/אי העניין שמציג רוב העם האמריקאי הוא טוב ליציבות השלטון (זו אחת הנקודות שגרפה ביקורות רבות, בדר"כ מאוכלוסיות חלשות ומופלות כמו השחורים והנשים)
קץ ההצדקות- מלחמת וויטנאם, האזרחים גילו שהממשלה מוכרת רק צד אחד בסיפור, ווטרגייט ב- 1974, המיתוס של הפאסיביות התנפץ, יש מקום לשפר ולא להצדיק את הקיים.
בסוף התקופה הבהביורליזם הוחלף בגישה המוסדית.
