הביהיוויוריזם במדע המדינה
מצד אחד מדובר בגישה אמפירית, אך מצד שני היא ניתנת להפרכה.
מדעי החברה, בניגוד למדעי הטבע, עוסקים ב"כוונות" (כלומר, 'למה זה קורה?') ובמשמעות, בעוד שמדעי הטבע עוסקים אך ורק 'איך זה קורה?, באיזה אופן?'. הגישה הביהייביוריסטית היא הניסיון בתוך מדע המדינה לעבוד ע"פ הגישה של מדעי הטבע, אשר מדברת על התנהגות אנושית כעל יחסים בין סיבות נצפות ולא בין כוונות. כלומר, זוהי גישה העוסקת בצפייה בתופעות חברתיות "נטו" ללא בדיקת הסיבה של התופעות, אלא רק מחקר התופעות עצמן וההשלכות שלהן.
ווטסון, פרופסור באוניברסיטת שיקאגו במאה הקודמת, אשר נהג לערוך ניסויי צפייה בעכברים, העלה את רעיון המחקר הביהייויוריסטי. הוא רצה לבדוק כיצד מגיבים העכברים (ואח"כ גם האנשים…) לכל מיני מצבים, אך לא עניין אותו למה הם מתנהגים ככה. ווטסון היה גם הראשון שהביא את רעיון הפרסומות באמצעי התקשורת (פרסומות של ג'ונסון את ג'ונסון אשר באו לומר כי מי שלא יקנה את המוצר הזה הוא לא הורה טוב, ובכך השתמש במחקריו שהוכיחו השפעה של דברים מסוג כזה על התנהגותם של אנשים, כלל בלי להתעניין למה יש לכך השפעה כזאת).
התפקיד של האישיות הוא מאוד קטן במודלים מסוג זה, כלומר, הם 'מתעלמים' מההבדלים בין בני האדם השונים ומתייחסים לכולם כאילו יגיבו באותה הצורה.
לקיחת מושג ה"אינטרס" כהנחה כללית מבטלת כל הבדלים באינטרסים בין האנשים, ובכך מקלה מאוד על המחקר (ומאפשרת בדיקות סטטיסטיות למשל). היכולת להניח הנחה מסוימת על כלל האוכלוסייה מאפשרת פירוש ההתנהגות שלהם כתגובה על אופציות אשר עומדות על פרק. למשל: השפעה של תעמולת בחירות אינטנסיבית על אוכלוסייה שלמה.
אחת מההנחות היסודיות של התיאוריה הכלכלית הייתה שכל אינדיבידואל שואף להשיג מירב התועלות עבור הנכסים או הערכים שהוא יכול להביא. כתוצאה מכך, למשל, יכלו הכלכלנים להביא למתמטיזציה של הכלכלה בלי לערוך סקרים (כלומר, הם יצאו מנקודת הנחה שדל האנשים פועלים באותה צורה וע"פ אותם שיקולים רציונליים: דוגמא מצויינת לכך ניתן לראות ב'תורת המשחקים' הכלכלית).
הגישה הביהייויוריסטית מדגישה כי שום טענה לא תתקבל כתקפה אלא אם היא תעמוד בפני מבחנים אמפיריים.
פוזיטיביזם (גישה המייצגת את הגישה הביהייביוריסטית): גישה הקשורה ב'חוג וינה', אשר פעל בשנות ה20-. שם נוצרו הטקסטים העיקריים של הפוזיטיביזם המודרני. הם חשבו שאפשר יהיה להביא לצמצום של כל משפט עליו מבוסס המדע למשפטי פרוטוקול: טענות שכולם תצפייתיות. ביסוס כל הכללה וטענה תיאורטית על עולם ההתנהגות, אך ורק ע"י עובדות.
גודמן, אשר ייצג את הגישה האנטי-פוזיטיביסטית, אמר כי אין עובדות שלא מחוברות לתיאוריות ("עובדות הן תיאוריות קטנות"), כלומר, מאחורי כל עובדה נמצאת תיאוריה שיכולה להסביר אותה.
אחת מהביקורות הנוקבות על הגישה הביהייביוריסטית אמרה כי למעשה העובדות והתיאוריות נוצרות במקביל (בניגוד לגישה הביהייביוריסטית אשר טענה כי קודם כל יש עובדות, אשר מהן מתפתחות תיאוריות).
הביהייביוריזם הניח שאפשר לכונן את השיח האובייקטיבי במדע החברה על שכבה שלא ניתנת לערעור של משפטים בעולם. הכשל הינו בכך שאי אפשר, למעשה, לגשת לשכבה זו של עובדות שהיא אינסופית, בלי לבוא מפרספקטיבה מסוימת (כלומר, תמיד נברור את העובדות בצורה מסוימת אשר תואמת את ההשקפה שלנו). אין דבר כזה "עובדות שמדברות בעד עצמן", מאחר ועובדות צריכות שידובבו אותן ע"י תיאוריה מסוימת.
האינטרס, או המיקוד של המבט שלנו, הוא עניין של סלקציה, אשר שונה לגבי כל אדם ואדם.
השיטה הביהייביוריסטית במדע המדינה נולדה במוחם של חוקרים שעסקו בחקר התנהגותם של עכברים בראשית המאה ה-20 (watsom). מבחינה מסוימת, חקר ההתנהגות במונחים של התבוננות בדפוסי התנהגות נצפים, איננו מחייב ייחוס של משמעות להתנהגות.
חקר ההתנהגות של החיות נחשב למדעי מאחר והוא מבוסס על תצפיות אמפיריות, ולכן חשבו שאולי ניתן לנתח גם פעילות אנושית במונחים של התנהגויות נצפות. נשאלת השאלה, בהקשר זה, האם ניתן לסלק את מרכיב המשמעות מתצפיות האמפיריות. התנהגות יש בה מרכיב פומבי (כלומר נצפה) מובהק, ואילו משמעות איננה דבר שניתן להגדירו כפומבי (לפחות לא באותה מידה). במשמעות יש דבר שנראה על פניו סובייקטיבי ופחות ניתן לביסוס עובדתי-ניסיוני. לכן, חשבו שע"י תהליך כזה של מידוע חקר ההתנהגות האנושית, יהיה אפשר להיפטר מערכיותה ה'מביכה' של האתיקה והמטא-פיזיקה בניסיון להסביר התנהגות אנושית פוליטית. הרעיון היה שתצפיות בהתנהגות אנושיות תחשוף חזרות בהתנהגויות במצבים דומים, שגירויים דומים ייצרו תגובות דומות (בדומה למחקר התנהגות העכברים), ע"מ להבין את ההתנהגות האנושית. אחד מאבות שיטה זו היה skinner, אשר ניסה את רעיונותיו בילדיו. הוא יצא מנקודת הנחה שבני אדם, בדומה לבע"ח, נוטים להימשך להתנהגות שתועיל להם הכי הרבה מבחינה מטריאלית (כמו העכבר שנמשך לפעילות שתוביל אותו לקבל גבינה צהובה).
מבחן אמפירי פומבי הוא תנאי מרכזי והכרחי לביסוס של הסבר מדעי.
נשאלת השאלה האם ההיצמדות לנתונים האמפיריים בהכרח מחייבת אי-ייחוס למשמעות של התופעה, כלומר, האם נושא המשמעות ונושא הנתונים האמפיריים בהכרח סותרים האחד את השני.
אחת ההנחות החשובות של הביהייביוריזם היא שיכולה להיות הפרדה מוחלטת בין תצפיות ובין תיאוריה. התצפיות הן התשתית לביסוס של התיאוריה, ויכולות להיות תצפיות ראשוניות שהן 'נקיות' מתיאוריה. כלומר, עצם ההפרדה בין התצפיות ובין התיאוריה נחשבה לכלל חשוב כדי להבטיח שהתיאוריה יכולה לעמוד למבחן אמפירי אובייקטיבי. הביהייביוריסטים עמדו בפני קשיים מאוד גדולים במחקרים אלו, משום שהם נטו מראש לייחס משקל כבד לדברים שניתנים למדידה, ולייחס משקל פחות כבד לדברים שלא ניתנים למדידה. כלומר, הביהייביוריזם כאסכולה מדעית, במהלך התפתחותו התברר שאי אפשר לוותר על מרכיבים חשובים של משמעות והסבר של התנהגות אנושית, שהיא שונה מבחינה זו מהתנהגות של בע"ח. בעצם, המאמץ הזה ליישם מודלים של מדעי הטבע (ביהייביוריזם ביולוגי) במחקר החברתי, יצר מדעים חדשים:
– סוציו-ביולוגיה: wilson. גישה זו טענה כי אפשר לגזור התנהגות אנושית מהתנהגות של בע"ח, משום שגם לבני אדם יש תכונות ביולוגיות אשר יוצרות דפוסי התנהגות מסויימים. כלומר, אם מדובר בקהילה שהיא הומוגנית מבחינה גנטית, אפשר לחזות במובן מסוים את ההתנהגות האנושית של פרטיה. כאשר החברות המודרניות נעשו יותר ויותר הטרוגניות מבחינה גנטית (התבוללות), אז הרלוונטיות של תיאוריה זו ירדה.
– אתולוגיה: lorems. גישה זו טוענת כי ניתן להסביר התנהגות פוליטית אנושית ע"י הגנה על הטריטוריה (בדומה לכלבים). גישה זו מניחה כי תצפית יכולה להיות דבר שהוא זהה בהקשרים שונים. כלומר, לתצפית יש מבנה אובייקטיבי שמאפשר לייצר את התיאורים הניטרליים של המציאות. שכלול של גישה זו אומר כי התגובה נעשית ביטוי לתהליך סלקטיבי שמתחולל בתוך מי שמגיב (איזו משמעות הוא נותן לגירוי, איך הוא קולט את הגירוי, איך הוא שם אותו בתבניות). כלומר, ניתן דגש יותר ויותר חזק לפעולת ה'תיווך' שמתרחשת בתוך המוח של המגיב ומשפיעה על תגובתו (ולכן היא לא רק תוצר של מבנה אובייקטיבי, כלומר, יש הבדל בין יצור זה ליצור אחר מבחינת התגובה שלו, ולכן ע"מ לחזות את התגובה שלו יש לאבחן את אופיו של המגיב).
מקס ובר שילב בצורה שיטתית את ייחוס המשמעות עם הפן המדעי של המחקר, ובר יצא נגד הגישה הביהייביוריסטית. הוא אמר כי לא ייתכן מצב שבו חוקר בודק נתונים אמפיריים ללא תכלית בסיסית מסוימת. כלומר, בניגוד לגישה הביהייביוריסטית, ייחוס מטרות למתנהגים הוא חלק חשוב ממדע החברה. כלומר, חשוב להבין מהי המטרה שאליה הם שואפים.
קיימות שתי גישות שמתנגדות לגישה הביהייביוריסטית:
– גישה אחת אומרת כי אנחנו יכולים לייחס את המטרות של המתנהגים כבסיס להתנהגותם (למשל, בחינת התנהגות מסוימת של פוליטיקאי יכולה לנבוע ממטרתו הבסיסית להיבחר בבחירות הבאות). אולם, בנושא זה יש לשים לב כי לעיתים קרובות קיימים הבדלים במטרותיהם של אנשים שנמצאים בסיטואציות זהות (בניגוד לבע"ח, שם המטרות תמיד זהות, או כפי שדרווין אמר, מטרתו המרכזית של כל ייצור חי היא לשרוד ולהתרבות). לכן, ההתנהגות האנושית בהקשר זה היא פחות נגישה למודלים ביהייביוריסטים.
– גישה שנייה מסבירה את ההתנהגות האנושית במונחים של איזונים בין מספר מטרות שונות. כלומר, אם ישנן מספר מטרות שמנחות אדם מסוים, הוא ישאף לשלב את כולן, ואם זה לא אפשרי הוא יפעל קודם כל ע"פ המטרה שהכי חשובה בשבילו (וקביעת סדר עדיפויות שכזה יהיה שונה לגבי כל אדם ואדם).
ההתנהגות האנושית, בשורה התחתונה, מחייבת את הגישה שאומרת שבכל מחקר קיימת תיאוריה בסיסית, נקודת מוצא או הנחה מסוימת, על פיה יאסוף החוקר את העובדות. זו הסיבה שהגישה הביהייביוריסטית כיום די איבדה מחשיבותה, אך בסיסה נשאר במדעי החברה: חשיבות העמידה בפני מבחן אמפירי, התבססות על תצפיות (אך לא רק על תצפיות, אלא גם על תיאוריה), ולמעשה ניתן לראות ביטוי יפה לגישה זו כיום בטכניקת הסטטיסטיקה. עם זאת, יש להיזהר במבחן הסטטיסטי (סקרים), שכן פעמים רבות אנשים נוטים 'להזדהות' עם הצד המנצח (למרות שהם לא באמת יבחרו בו בקלפי), ולכן לא תמיד מדובר בתוצאות אובייקטיביות. רק סוקרים מומחים ומתוחכמים יוכלו 'לחלץ' תשובות אובייקטיביות מן הציבור.
בשביל להתמודד עם בעיה זו, מחקרים רציניים נוטים להשתמש במספר מתודולוגיות שונות (סקרים, תצפיות וכו'), כאשר אם נמצא נקודות משותפות ביניהן נוכל להסתמך יותר על תוצאות אלו.
