תופעת מפתח נוספת (על הסובלימציה) במורה נבוכים של הרמב"ם – פרוייקציה- השלכה. על פי הרמ"ם זוהי בעייה נפשית, ואנשים לוקים בה כל הזמן. פגשנו אותה בבעיית הרע – כשלאדם קורה רע, הוא מניח שהעולם רע. הוא לא מצליח לזהות את החוויה שלו כאחרת מהעולם. התיאור של אלוהים כאנושי נובע מההשלכה של האדם על אלוהים.
יש קשר בין אנתרופוצנטריות ובין אנתרופומורפיות (האנשת האל). העולם של האדם הוא עולם שדומה לו. אם אלוהים הוא חלק מהעולם, גם אלוהים דומה לאדם. אלוהים הוא השלכה של האנושיות בצורה מוגברת. הפרוייקט הפילוסופי הוא נסיון לחלץ את האדם מהנטייה שלו לפרוייקציה. על פי הרמב"ם התבונה משחררת את האדם מעצמו, לא נותנת לו לראות את העולם כהשתקפות של עצמו, אלא מעבר לעצמו. כשהרמב"ם רוצה להעביר ביקורת על הפילוסופיה האריסטוטלית (ב-י"ט, משל האדם על האי הבודד), הוא אומר שהאריסטוטלים חושבים שהעולם קדמון כי הם מתבוננים על העולם כפי שהוא עכשיו, ומסיקים מכך על מי שהוא היה. הם מניחים שלא יכול להיות עבר שונה מאשר ההווה. אם מסתכלים על איך שהעולם הווה ומחליטים מכך על איך שהוא התהווה, זה קורה כי אנשים לא מצליחים להבין שיכול להיות שהיה משהו אחר. גם הניאו-אריסטוטלים לכודים בתוך האני, רואים את העולם כהשתקפות של עצמם. הרמב"ם מורד בהנחה שהפילוסופיה מחלצת את האדם מעצמו. המסורת האריסטוטלית לכודה בעצמה כל הזמן. מורה נבוכים של הרמב"ם הוא ביקורת על המסורת הכפולה – הפילוסופית והדתית, ששתיהן מכניסות את האני. הוא אומר לא לתת לאני שלך להשפיע על דרך הראייה שלך את העולם.
העולם של ב-כ"ד, של אהבת ה' ויראתו, משחרר את האדם מעצמו כי הפילוסופיה של הרמב"ם שם מדברת על אהבה ויראה, שהן בעצם חוסר הבנה שמייצרות הבנה של המקום האמיתי של האדם בעולם. הוא לא במרכז והכל דומה לו, אלא בשוליים. כאן נפתח הפתח לאפשרות שיש דברים שהם שונים מהאדם. אנתרופוצנטריות – העולם כפי שאני מכיר אותו הוא כל העולם שיש. לכן יש גם דגש על הגשמיות, כי כך מכירים את העולם. לדוג', ילד נולד וגדל בכלא, יהיה לו קשה לא רק להבין מהו העולם בחוץ, אלא שהוא בפנים ושבכלל קיים עוד משהו מעבר לכך. יש נטייה אנושית להשליך את מה שמכירים על מה שלא מכירים, שנובעת מכפירה עמוקה בכך שיש בלתי מוכר, שגבולות החוויה של האדם אינם גבול הקיום.
אריסטו לדעת הרמב"ם גם הוא נמצא בכשל, הוא לא לכוד בגוף אלא בתבונה שלו – אם יש תבונה, אז כנראה שאלוהים הוא בתבונה. מבין את ההווה, לכן הוא גם מבין את העבר. הרמב"ם במובן זה איננו רציונליסט אל רציונלי. הרמב"ם בישר את קאנט במחשבה שהרציונליזם איננו רציונלי. רס"ג הוא רציונליסט, חושב שכל ההוויה וכל עקרונות האמונה ניתנים להוכחה. יש קשר עמוק בין אנתרופוצנטריות לבין רציונליזם, כי מרגע שהתבונה מסתיימת, אם יש משהו שלא מבינים, כנראה שהוא לא קיים.
הרציונליות משחררת את האדם מעצמה, מהאמון בה. הרציונליות מציגה את עצמה כמבארת את המציאות, ובמיטבה מפגישה אותה עם הגבולות שלה. משחררת אותה מהאמון בה, בחוויה של האדם ובהבנה שלו. אולי זו הסובלימציה הכי גדולה – האדם משתמש בתבונה כדי להשתחרר מהתבונה.
לרמב"ם יש ביקורת גדולה על שתי מסורות, הרבנית והאריסטוטליות. שתי המסורות האלה מאמינות באדם, רק בצדדים אחרים של האדם. ההארה אצל הרמב"ם איננו רגע ההבנה אלא הפנמת אי-ההבנה. זהו שחרור של האדם מעצמו.
