הרמב"ם שואל למה אנשים לא עוסקים בפילוסופיה ולא רודפים את האמת ואת ידיעת אלוהים. הוא אומר שזה מכיוון שנכבו אצלם התשוקות העיוניות. היא נכבתה בשל התעוררות התשוקות הסנסואליות. הארוס הוא אחד, התשוקה היא אחת, ככל שלאדם יש יותר רעב מיני, כך יש לו פחות ניצוץ פילוסופי. הרמב"ם רוצה לדכא את התשוקות המיניות של האדם לא מתוך אנטי-ארוטיות אלא מתוך רצון בארוטיקה, שתפרוץ באמת מתוך תשוקת הדעת.
על המיניות – ההנאה מהמישוש היא ההנאה הסנסואלית הגרועה ביותר על פי אריסטו, כפי שהוא מצוטט אצל הרמב"ם. מצוות המילה היא ייצוג לשאיפתה של התורה לתת מצוות מאוזנות. יש תרבויות הדוניסטיות ותרבויות סגפניות, אך התורה עומדת באמצע עם מצוות המילה. תכלית המילה היא לצמצם את ההנאה המינית שיש לאדם. בכך פוגעים בגוף אך מעדנים את הנפש. מטילים מום בגוף אך מוציאים מום מהנפש.
ככל שהארוס של האדם יותר עיוני, כך העניין המיני שלו פוחת. לא כי הוא לא ארוטי, אלא שהארוטיקה שלו עברה סובלימציה.
הרמב"ם לא פנה נגד הלהט הדתי הפגני, אלא ביקש להפנות אותו, כמו שהוא מבקש להפנות את הלהט המיני לפילוסופיה. הרמב"ם לא רוצה לעקר או לכבות את הרצון של האדם, אלא לכוון אותו לאפיקים חיוביים. אפלטון ביקש לכבות את הרצון המנהיגותי של האדם, ורק מי שכיבה אותו יכול להיות מנהיג. הרמב"ם לא רוצה לכבות. הוא רוצה לעשות סובלימציה. הוא נגד דיכוי המיניות של הנצרות וכיבוי הרצון של הבודהיזם וכיבוי הארוס המנהיגותי של אפלטון, אלא סובלימציה של הכח הזה.
ההצהרה הפותחת של מורה נבוכים של הרמב"ם היא שאנשים מאמינים שאלוהים גשמי בגלל פרק א' של ספר בראשית – "נעשה אדם כצלמנו כדמותנו". התפישה הזו היא קול פנימי של האדם שטרם נופץ. פרק א' אומר שאלוהים הוא בעל גוף כי אחרת אנשים יחשבו שהוא לא קיים, כי אנשים מזהים קיום עם קונקרטיות. אך לפי הרמב"ם להגיד שהוא בעל גוף ולהגיד שהוא לא קיים זה אותו דבר, כי אם הוא בעל גוף, אז הוא לא אלוהים. ייתכן שזה אף חמור יותר להגיד שהוא בעל גוף מאשר להגיד שהוא לא קיים. אך לפי הרמב"ם התורה רצתה להשתמש בשפה של בני האדם, לאמץ את השפה הפגנית שלהם, כדי בטווח הארוך להוציא אותם מפגניות. ראינו מהלך כזה של הרמב"ם גם בהקשר של הקרבנות. אך מה שקרה הוא שהתורה השתמשה בשפה הפגנית כדי לשחרר מפגניות, אך הפעולה נכשלה, כי מרגע שהתורה השתמשה בשפה פגנית, אנשים התחילו לתת תוקף אלהי תורני לגשמיות האל.
