דוד הורה "דע את ה' אלהיך", בדלפי היה כתוב "דע את עצמך". הרמב"ם אמר שיסוד החכמות הוא לדעת שיש מצוי ראשון. הרמב"ם העמיד את האינטלקט בפסגת הידיעה של האדם. הידיעה היא גאולה פסיכולוגית, מביאה להשגחה ונבואה, פסגת חייו של האדם. רציונליזם הוא לא רק אמונה ביכולת לדעת, אלא שהתכלית היא לדעת. ואז יוצאים לקריאה במורה נבוכים של הרמב"ם. פרק ח"א עוסק בניקוי השפה הדתי והרחקת האל. שיא המהלך – א-נ"ח, א-נ"ט, חוסר היכולת לדעת את אלוהים שהוא מחוץ לשפה ולתבונה. א-ס"ח מייצר מבוכה לגבי אלוהים, פתאום יש שני אלים, זה של הויה נגטיב וזה של המשכיל-מושכל.
אז הרמב"ם מציג אופציות על קדמות וחידוש, ומשאיר את הקורא במקום הספק גם בשאלת העולם וגם בשאלת אלוהים.
על האל א"א לדעת כלום. על השכלים הנבדלים א"א לדעת כלום, ואפילו לא שהם קיימים. ב-כ"ד הרמב"ם שואל אם ניתן לדעת את הגלגלים והוא אומר "השמיים שמים לה'", א"א לדעת אותה אינטלקטואלית. את הארץ אפשר, אבל היא חסרת משמעות מבחינה אינטלקטואלית.
הרמב"ם שם את הידיעה כפסגת השאיפה, אך חשב יותר מכל הוגה אחר בימה"ב שא"א לדעת. הרמב"ם שולח את האדם למסע חיים שכל תכליתו ידיעה, אך הוא ספקן רדיקלי בכל הנוגע לידיעה. למה הרמב"ם עושה את זה? לכך יש שלש תשובות.
מורה נבוכים של הרמב"ם עוסק במבוכה.
יש את האפשרות הפוליטית. כשאדם מבין שהוא לא יכול לדעת הוא יצור סובלימציה של כל הארוס של הידיעה שיש לו אל הפוליטי והחברתי. הכשלון האינטלקטואלי ייצור ארוס פוליטי. זה סוף אפשרי אחד למורה נבוכים. המרת הארוס (דבר שכבר ראינו) מידיעה לפעולה. הפילוסוף הוא זה שמתבונן בחיים ומתענג על הניתוח שלהם. כשהשכל נכשל, צריך לרדת למגרש מהיציע, להתחיל לעשות דברים. הארוס פורץ החוצה באופן חברתי.
יש את האפשרות לסיומת מיסטית – מעבר מכשלון הידיעה למיסטיקה.
יש אפשרות לסיומת שלישית. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א', מורה לאהוב ולירא את ה'. יש כאן ציווי על רגש. הבעייה באהבה היא שאין לנו שליטה על הרגש – היא יכולה לא להופיע כשאנחנו רוצים שתופיע, או שמופיעה כשאנחנו רוצים שלא תופיע. הרגש איננו בשליטת הרצון. יש שרירים לא רצוניים. הלב איננו רצוני, אך אפשר להשפיע על פעימותיו ע"י ריצה/ נשימה עמוקה. לכן צריך לעורר את האמוציות של אהבה ויראה, והרמב"ם מציע פעולות שמעוררות בהכרח את אהבת ה' ויראתו. התבוננות בטבע מעוררת אהבת ה'. אהבת ה' היא חוויית הפליאה וההתפעמות. תחושת האדם כשהוא עומד מול הטבע ומימדיו האדירים. תחושת ההתפעמות הזו לא מובילה לאהבת ה' אלא היא היא אהבת ה'. ההתעוררות הרגשית שקורית לאדם בעמידה האינטלקטואלית שלו מול הטבע היא אהבת ה'. יראת ה' לפי הרמב"ם היא לא אימת העונש, הפחד מלהישרף בגיהנם, אלא אמוציה שבאה בחבילה אחת עם הפליאה. זו חוויה רדיקלית של קטנות, הבנת המקום האמיתי שלך בקוסמוס. ביחד עם ההתפעמות מהקוסמוס נולדת תחושת קטנות גדולה. זוהי הגדרה מחדש של כל הרגשות הדתיים.
