פרק א-ס"ח של מורה נבוכים – בכל מורה נבוכים של הרמב"ם יש מאבק בנטייתנו לפרוייקציה. הרמב"ם רוצה לרפא את האדם מנטייתו להשלכה. אנחנו משליכים כי אנחנו מתקשים עם הלא מוכר, ולכן אנחנו משליכים את המוכר על הלא מוכר, וכך העולם נח יותר. מה שגורם לפרוייקציה הוא מחשבה אנתרופוצנטרית, האדם במרכז. אם האדם במרכז העולם, כל מה שהוא מכיר זה כל העולם, ואין דבר מעבר למה שהאדם מכיר. הרמב"ם רוצה לשחרר את האדם מהווית המרכזיות שלו. הנטייה שלנו לחשוב על אלוהים כבעל גוף נובעת מזה כי אנחנו מזהים קיום עם קונקרטיות, כי אנחנו חווים רק דברים קונקרטיים, וממילא, כל מה שקיים הוא קונקרטי. הרמב"ם נאבק בהכחשה של האחרות במציאות. א-ס"ח אומר שכשמרוקנים את אלוהים מהיפעלויות, נשאר בסוף רק שכל. על פי רמב"ם אריסטו הוא שיא הפרוייקציה, כי אם תכונת האדם היא שכל, להגיד על אלוהים שהוא שכל זה להשליך את היסוד הכי אנושי על אלוהים.
בויה נגטיבה הרמב"ם מבקש מהאדם להשתחרר מהתבונה שלו. בא-ס"ח של מורה נבוכים הוא מבקש מהאדם להשליך את התבונה שלו על כל הקוסמוס, לחשוב שכולם בעלי תבונה, כולל אלוהים. יש בעצם סתירה בין תורת התארים השליליים ובין א-ס"ח. נראה שהרמב"ם רצה שנהיה בסתירה בשלב הזה של הספר. יש לשלמה פינס שני מאמרים על הסתירה הזו. הוא כותב בצעירותו שברור שהרמב"ם האמיתי הוא של א-ס"ח, והוא לא התכוון באמת לכל הויה נגטיבה, אלא שזה היה להמונים. אך מאוחר יותר אמר שברור שהרמב"ם התכוון לויה נגטיבה, וא-ס"ח היה להמונים.
אחרי א-ס"ח וא-ס"ט מגיע דיון חדש. כאן יש העתקה של הסקרנות של הקורא. כאילו נפתרה כל השאלה של אלוהים, נפתחת שיחה חדשה. מתחילים בשיחה על העולם – האם העולם קדמון או שהעולם נברא. אם העולם נברא, אלוהים ברק את העולם יש מאין. בהם מאמינים המוטקלאמים, רס"ג. העולם קדמון אומר שהעולם כמו שהוא היום תמיד היה, כולל איך שמדינות מתנהגות, ואיך שנראות ג'ירפות. העולם מתרחש כך על פי תפישת קדמות העולם אינסוף זמן.
הדיון החדש מתחיל כשהדיון הקודם לא נגמר, ולכן אפשר להניח שנמשיך גם לאורך כל הספר גם בדיון הקודם.
הרמב"ם מציג את טענות הקלאם בעד בריאת העולם, בצורה הכי משכנעת שהעולם נברא. הוא מציג את הקלאם יותר טוב משהקלאם הציגו את עצמם. אך בשלב כלשהו הוא מתחיל להציג גם את טיעוני הנגד. הרמב"ם מטלטל את הקורא שלו, מציג עולם אחד ואז עולם אחר. עד ב-כ"ה הרמב"ם מטלטל את הקורא שלו ומרוקן אותו מכל סוג של וודאות. השאלה היא אם הקורא עדיין עומד במקום של הספק, אם מעז להשאר שם.
הרמב"ם אומר שהחטא של כל הטוענים הוא שכל הפילוסופים ידעו שאין להם דרך להוכיח שהעולם קדמון/ נברא, אך רימו את עצמם שיש להם דרך להוכיח. כל תולדות הפילוסופיה נשענת על אנשים שרימו את עצמם. הסיבה שהעולם הפילוסופי הימיביניימי דוגמטי היא פסיכולוגית, שאנשים הכריחו את עצמם. הרמב"ם מבקר הן את הדת והן את הפילוסופיה. שתיהן מסורות דוגמטיות. הסיבה לדוגמטיות לא קשורה לטיעונים שלהן אלא לכך שהן לא עמדו בפיתויים, בשל בעייה פסיכולוגית. הרמב"ם אומר שאריסטו לא היה דוגמטי, ומראה שהיה ספקן כלפי הטענות שלו עצמו. התלמידים שלו הקצינו את עמדתו של מורם וסברו שגם אריסטו סבר שהעולם קדמון.
