עד עכשיו עסקנו בשאלת הקשר בין האל של הרמב"ם לדת של הרמב"ם, באמצעות השגחה, נבואה ומצוות. איך האל הסטטי והטרנסצנדנטי של הרמב"ם יכול לחיות בעולם עם השגחה, תורה ומצוות. הרמב"ם פירש מחדש לא את התורה אלא את כל יסודות האמונה. מצוות אינן תיקון האל אלא תיקון האדם. נבואה אינה יזמה של אלוהים אלא הישג של האדם. השגחה אינה פעולה של אלוהים אלא מצב תודעתי של האדם. הרמב"ם במקום לצמצמם את התפקיד של הדת הוא הגביר את המקום של האדם.
התפיסה הזו של הרמב"ם גם על שכר ועונש – שכר על מצווה הוא ההשפעה של המצווה עליך. כמו שאדם שעושה כושר התגמול על זה הוא האימון. הרמב"ם בונה כאן מ ערכת שמפרשת מחדש את הדת, כדי שהאל לא יכווץ את הדת אלא יגביר את האדם.
לדעת הרמב"ם אם חושבים על הצורה של הדבר, נהיים הוא. כשאנחנו חושבים על דברים, אנחנו חושבים על החומר שלהם, א"א לתפוש בדמיון את הצורה שלהם.
בפריקם מא-ע – א-ס"ח של מורה נבוכים של הרמב"ם יש דיון בהרחקת האל. פרק א' של מורה נבוכים עוסק בצלם אלוהים, צורת האדם – השכל, והשכל הוא אלוהים.א-ס"ח עוסק בזה שאלוהים הוא שכל. 78 פרקי הרחקת האל תחומים בשני פרקים שמקרבים מאד מאד את האל. הרמב"ם פותח בתפישת אלוהים מאד אימננטית. אם אלוהים הוא שכל, והאדם הוא שכל, אז הם בעצם על אותו מישור, ואלוהים הוא רק more of the same thing. הוא חוזר לשם גם בפס"ח. אך בין לבין הוא מרחיק את האל כמה שאפשר. המסגרת היא מסגרת אימננטית, כשכל מה שנמצא בתוכה טרנסצנדנטי.
אחרי קריאה של 78 פרקים של מורה נבוכים של הרמב"ם, הקורא פוגש בא-ס"ח חלופה לכל מה שנקרא עד כה, שהוציא את אלוהים מהעולם. הקורא נמצא במבוכה, ובעיקר יודע שהוא לא יודע כלום על אלוהים. הוא נמצא במקום של הספק. לאורך כל הספר הוא חשב שאלוהים הוא אחד, ועכשיו אחר, כך שמורה נבוכים יוזם כאן מצב של מבוכה מאד אינטנסיבית. יש קורא שיתפתה לאל הטרנסצנדנטי, ויש לאל האימננטי, אך מי שיזנק לאחת הוודאויות יהיה כאלישע-אחר. במורה נבוכים הרמב"ם בוחן את הקורא אם הוא מסוגל להיות במקום חסר הוודאות. כאן בעצם מועצמת המבוכה באופן מאד משמעותי, כשהקורא נמצא במקום הספק. הדיון של הרמב"ם על אלוהים מסתיים במקום הספק, כשלכל אורך הדרך היתה תחושה שהולכים ומתקרבים לוודאות, עד ההתרסקות בא-ס"ח. על חורבות אלו עוברים לדיון הבא, אפילו אין טיפול במבוכה.
במורה נבוכים הרמב"ם שבא להתיר את המבוכה, יוצר אותה. הגיבור של הרמב"ם הוא ר' עקיבא, שיכול לעמוד במקום של ספק. מורה נבוכים הוא מתקפה של הרמב"ם על הדוגמטיות. לכן הקורא של מורה נבוכים צריך להיות מישהו שתשוקתו לא גדולה מהשגתו, אלא מישהו שיכול להסתפק בכך שאין לו וודאות. מורה נבוכים הוא השהייה של הוודאות.
האם זה ספק מתודי – שהרמב"ם בסוף יציג לקורא אלוהים בכ"ז, או שזה ספק אמיתי, שהרמב"ם עצמו לא בטוח מיהו אלוהים.
בסוף אל"ב אומר הרמב"ם שאין להתייחס ברצינות לכל הרעיון של הספק כמטרה, כלומר, שם ספק על הספק. אולי הספק מתודי, יש אופטימיות, אולי יש אפשרות לצאת מהספק.
דורות של קוראי מורה נבוכים קראו עד א-ס"ח והרמב"ם הצליח להסתיר את זה שיש כאן סתירה, וזה חלק מההסתרה עצמה. לא משנה איפה הסתירה, אם בין אתאיזם לפאנתאיזם, או בין הרחקת האל לקרבת האל זה לא מאד משנה.
את מורה נבוכים של הרמב"ם יש לתפוס לא כקוראי מורה נבוכים. אפשר לקרוא הרבה על הרמב"ם וללמוד הרבה עליו, אך הרמב"ם רצה שיחוו אותו באופן בלתי אמצעי – הוא רצה שנקרא אותו, לא נדבר עליו. אנחנו ננסה לראות מה קורה למי שקרא את 78 הפרקים של מורה נבוכים, למרות שאנחנו עצמנו לא קראנו אותם. ננסה להזדהות עם הקורא, אך אנחנו איננו הקורא של הרמב"ם, שעבר את טלטלות הנפש שהרמב"ם רוצה להעבירו בהם.
