השאלה של מורה נבוכים של הרמב"ם היא על תפקיד הספק, תפקיד אי הודאות בהתפתחות רוחנית. חשוב גם לדעת שדורות של פרשנים חשבו שהשאלה של מורה נבוכים היתה קדמות-חידוש, האם הרמב"ם אריסטוטלי או לא. גודמן חושב שהשאלה של מורה נבוכים היא שאלת המבוכה, שאנחנו מתחילים עכשיו לגעת בה.
קריאה מסוף אל"ב (כל המסתכל בארבעה דברים). הרלטיביזם המוחלט הוא הפיכת חולשה לאידיאולוגיה. כשאנשים הופכים את חוסר ההבנה לאידיאולוגיה, לחוות אי הבנה ולהגיד שא"א להבין זה גם זינוק לוודאות, לוודאות בנוגע לחוסר הוודאות.
הרמב"ם מודע לזה שהפרק הזה של מורה נבוכים מבהיל, ולכן הרמב"ם אומר שהוא מודע לזה שהיה לנו קשה לקרוא, ושנבין שהכוונה של הפרק הזה אינה להגיד משהו לקורא, אלא להזיז אותו לאנשהו. הוא לא אומר לאן. את כל הבלבול שהיה בפרק הרמב"ם רצה וציפה. הוא אומר לא לעשות לפרק הזה את מה שאסור לעשות לאף פרק אחר. אסור להתמסר לוודאות בכל פרק, גם לא לפרק הזה. הפרק הזה רוצה להדריך. הפרק שעוסק במבוכה עוסק בזה שיש הדרכה. התרגום למורה נבוכים – דליל אל חרדים. דליל – guide, מדריך. למורה יש קונוטציה של מי שמעביר ידע. מדריך מוליך את האדם בתנועה. המורה של מורה נבוכים אינו מורה אלא מדריך. השאלה היא אם הוא מוליך מהמבוכה או אל המבוכה, את זה אנחנו שואלים כאן.
על פי פרק ז' בשמונה פרקים של הרמב"ם צריך את תיקון המידות לפני הפרדס כי א"א להגיע לשם אחרת, ומשתמשים בלימוד כדי לספק צרכים. אך אחרי שנכנסים לפרדס יש את הסטייט אוב מיינד שמאפשר ללמוד. באל"ב הרמב"ם טען שלא צריך רק להתגבר על פיתויים כדי להכנס, ואולי עיקר הפיתויים הוא בפרדס. כמו שיש פיתויים חומריים של כבוד כח מין ואכילה, כך יש פיתויים רוחניים, שבראשם עומדת הוודאות. כמו שבעולם החומרי צריך לדחות סיפוקים, כך גם בתוך הפרדס. הדרך לפרדס מוליכה אל הפרדס עצמו.
לדעת הרמב"ם הוויות אביי ורבא הן הכשרה לפרדס, כי הן מיישבות את דעתו של אדם. יישוב דעת – שליטה עצמית. לבן אבויה לא היתה שליטה עצמית. זה גם החטא של נדב ואביהו ושל אצילי בני ישראל בסיני. הרמב"ם מקדם מצוות כי תרגולן יוצר אישיות שלא תהפוך לדוגמטית. לכן גם ר' עקיבא הצליח, כי הוא האב-טיפוס של התושב"ע. זו הערה מעניינת מבחינה סוציולוגית, שהתפקיד הרוחני של מצוות הוא לחסום התפתחות דוגמטיות ווודאות מוגברת שחוסמת חשיבה ומונעת התקדמות. זה מעניין כי מבחינה סוציולוגית רואים שלמקיימי מצוות יש פיתוי גדול יותר לדוגמטיות מאשר מי שאינו מקיים מצוות. אך על פי הרמב"ם א"א להכנס להיכל המלך, לפרדס, בלי מצוות, כי אז אין יישוב דעת, ולא עומדים בפיתוי של הוודאות. התפקיד של המצוות לדעת הרמב"ם הוא לאפשר פתיחות ולאמן אישיות שיכולה להצליח שם.
הרמב"ם כאן יורש מסורת שמסוכן בפרדס. מה שמסוכן שם הוא שאנשים שעוסקים בפילוסופיה גבוהה נוטים להיות דוגמטיים ומקובעים. הפילוסוף אוהב את החכמה, ואדם אוהב את מה שאין לו. זה לעומת החכם.
למדנו על המצוות, על תכליתן, על הקהילה שהן יוצרות, על שאלת האגוצנטריות שלהן מול האלטרוצנטריות שהן יוצרות. באל"ב המצוות לא רק מאפשרות את המסע הפילוסופי אלא גם חיוניות בתוך המסע הפילוסופי עצמו, בשל הפיתוי לוודאות. הרמב"ם מבקש שנתייחס לכל מה שכתב לא לגמרי ברצינות, אך אנחנו עדיין מבינים שגם אם זה לא ה-מטרה, עדיין מאד חשובה המבוכה, להיות צנוע כלפי הרעיונות שלנו. אסור להיות אידיאליסט (כמו שמטריאליסט מזהה את עצמו ע"י החומר שלו, האידיאליסט מזהה את עצמו ע"י הדעות שלו. הוא בהזדהות איתה, וערעור עליה הוא ערעור על מי שהוא. כך נוצאת דוגמטיות). במקום שבו הדעה חדרה אל תוך הזהות, אדם כבר לא מקשיב. לכן כשהוא מקשיב למישהו אם זה מתאים למה שהוא חושב הוא חושב שזה נכון, ואם לא, הוא חושב שזה לא נכון. הוא בעצם לא מקשיב לו, אלא רק לעצמו. הדעה שלו היא הקנ"מ שלו. אדם רצה לנתק את האדם מהדעות שלו, שלא יידבק לדעות הראשונות. במובן הזה הוא אנטי-אידיאליסט.
הנטייה המאה 20ית לייצר איזמים, להפוך את הדעה לחלק ממי שהאדם, וממילא הוא כבר לא יכול להפרד מהן, כמו שמטריאליסט לא יכול להפרד מהרכוש שלו, מנוגדת לדעת הרמב"ם, שכל עמדה יכולה להבחן ולהנטש, כי מה שבמרכז זה לא האגו אלא האמת.
