הורטיוס – כללי
אפלטון ואריסטו => הושפעו מהתפיסות הפילוסופיות שלהם. שניהם לא היו בעלי מקצוע השירה אלא הפילוסופיה.
הורטיוס => לעומתם, עסק במקצוע השירה. היה משורר. הכתיבה התיאורטית שלו על השירה הגיע מהיותו בעל המקצוע ולא מהיותו מבקר. הגיע לכתיבה הביקורתית על השירה בשלב מאוחר בחייו (חי עד גיל 54).
אמנות הפיוט:
- היצירה האחרונה שכתב בחייו.
- לא פרסם את היצירה בחייו, מכאן שלמרות שנראית גמורה, ככל הנראה, לא סוימה בצורה סופית לחלוטין מבחינתו.
- היצירה כתובה במשקל (לא באפוס)
- היצירה מובנית (לא כמו הפואטיקה של אריסטו), אך היא כתובה בצורה אסוציאטיבית וחופשית ולא כמבנה טיעון מסודר.
על הורטיוס:
- הורטיוס היה משורר מאוד מפורסם ברומה של המאה הראשונה לספירה בתקופת הקיסר אוגוסטוס.
- מה כתב: כתב 3 יצירות שירה לירית, כתב שירת השמצות עם יסודות גסים בלשון נמוכה, שני ספרי סתירות (שיחות), 2 ספרי אגרות אומנותיות.
- ממה הושפע: קרא את קיקרו (דור שני אחריו), כנראה לא קרא את הפואטיקה של אריסטו אך הושפע ממנה דרך מתווך.
- לא כתב בסוגה הגבוהה ביותר: האפוס, הוא כתב ליריקה, סתירה.
על התקופה:
- כל דבר שאתה כותב יהיה פומבי, ולכן גם דברים אינטימים וכשמבטאים רגשות התכנון של הכתיבה הוא כפונה לקהל שומעים.
- ביוון העתיקה רצו להיות משוררים ורק אז פוליטיקאים, ברומה הייתה עליונות פוליטית על התרבות. ראוי לכל אדם להיות פוליטיקאי הרבה לפני שהוא ישאף להיות משורר. היחס למקצוע היה מאוד אמביוולנטי – להיות משורר היה מאוד שנוי במחלוקת.
- השפה היוונית והלטינית הם שפות יחסות – יש אפשרות לשחק עם המילים במשפט כי התחביר ניתן לשינוי => לא כמו העברית בה המקום של המילה במשפט יעיד אם תהיה נושא או מושא.
על אמנות הפיוט:
- הספר השני של האגרות האומנותיות הורכב משני חלקים דומים תיאורטיים ועוד חלק שלישי על ארס-פואטיקה.
- קהל היעד: במקור הנמענים היו ______, אריסטוקרטים והספר נכתב כאילו כדי ללמד איך לכתוב שירה. לא ידוע מי בדיוק היו הנמענים כי הם לא נמצאו.
- אין ביבליוגרפיה.
- מה שמנחה את המחבר הוא סוגיית היופי ולא תפיסות אידיאולוגיות או פילוסופיות.
- דקורום decorum – הכללים שעל פיהם צריך להתנהג ג'נטלמן. כללי התנהגות נאותה ונורמטיבית בציבור. מאפיין אריסטוקרטיה. ההשכלה של הדקורום היא ידע סוציולוגי.
הדקורום בא לידי ביטוי גם בכתיבה – ומאוד חשוב להורטיוס.
עקרונות מנחים:
- עקרון ההרמוניה – ערך גבוהה מאוד. חייבת להיות התאמה בין הדברים. אם לא תהיה זה מגעיל. כללים נוקשים.
- שבירת ההרמוניה – החירות של המשורר לשבור את החוקים (שהוא דוגל בהם והם חשובים מאוד). לעיתים ראוי לשבור את הכללים כדי ליצור את האפקט הראוי. האפקט יווצר רק עם הכללים והחוקים הם נוקשים ומתמידים איתם. [לדעת יואב עקרון אל-זמני שרלוונטי תמיד]
שתי דוגמאות:
א. אנגליה (הנרי ה-6 – שייקספיר): סיפור ז'אן דר. הדריכה על השמלה היא חריגה מהכללים של בית המלוכה ומעיד בכוונה על נושא שקריטי למחזה.
ב. צרפת (המאה ה-17): המבנה (אחיד וקצר), ההצגה על הבמה (רב הזמן עומדים ולא נעים ממקום למקום) והשפה (הכל מבוסס על לשון נימוסים – שימוש בגוף רבים, שימוש בכינוי כבוד וכד') היו נוקשים מאוד. כל חריגה אפילו קטנה יוצרת אפקט חזק של התפרקות, חריגה משמעותית יוצרת אפקט אדיר, כדי לייצר את האפקט שומרים בקפדנות על הכללים.
- עקרון אחדות העלילה – (בדומה לאריסטו) in medias res – לאמצע העניינים. להתחיל את היצירה במקום ראוי ולסיים במקום ראוי.
- לא ראוי לעשות מעשי זוועה על הבמה (היה קיצוני מאריסטו)- היה צריך באותה תקופה לבצע הפרדה בין התיאטרון הגבוהה לבין התיאטרון הנמוך (לדעת הורטיוס) בה הציגו קרבות גלדיאטורים ושאר מעשי זוועה (רצח, סירוס וכו' – ובאמת עשו את זה על הבמה באותה התקופה).
- מועיל utile + מענג – dulce – להשלים מהזה אומר…
- ((טבע – natura + כשרון מולד – ingenium)) + (ארס ars ) => אם אין כשרון אין מה לעשות. אם יש כשרון זה לא מספיק (כמו שהתחילו לחשוב מהמאה ה18 ותפיסת הגאונות הגרמנית, או קצת כמו שחושבים היום) – חייבים את הטבע – האומנות, הניסיון וההשקעה – הורטיוס מוסיף את חשיבות הביקורת – ראוי להראות את היצירה שלך לאנשים שאתה מעריך אותם. ולא לאנשים שאתה יודע שלא יתנו ביקורת אובייקטיבית שירצו להתחנף עליך. הביקורת היא הכרחית. חשיבות הזמן – צריך לתת לזמן לעבור ואז לחזור ליצירה.
- עקרון השירה היא כמו תמונה – ut pictura poesis – שלוש השוואות (בין שירה לאומנות פלסטית):
א. ההתבוננות מקרוב ומרחוק – לא שיפוטי.
ב. תמונה שרואים בחושך לעומת תמונה שרואים באור – יש אלמנט שיפוטי
ג. תמונה שרואים פעם אחת לעומת תמונה שצריך לראות הרבה פעמים – יש אלמנט שיפוטי
מתחילים לקרוא…
- 5 השורות הראשונות – דוגמא מתחום האומנות הפלסטית (כמו אפלטון ואריסטו). מתאר דבר מגעיל באופן מגעיל. הורטיוס יצר דיסהרמוניה דוחה, גורמת לצחוק (ללעג) => דוגמא על דרך השלילה.
- עד שורה 9 – מציג את עקרון האחדות (ההרומניה).
- שורה 10 – ההעזה. זה טוב שיש חירות.
- שורה 11-22 – אבל לא הכל עם הכל. יש חיבורים צורמים מבחינה אסתטית. יש גבולות, גם לחירות יש גבולות.
- שורה 23 ואילך – חוזר לעקרון ההרמוניה:
א. הרמוניה בין הדמות לאופן הדיבור שלה (גיל, מעמד וכד').
ב. הרמוניה בין הדמות ביחס למיתוס – עיצוב דמות מיתולוגית ביצירה, מחייב להתאים לצורה בה היא מוצגת במיתוס.
- השפה – האופן שבו משורר כותב שירה הוא מה שהופך אותה לדינאמית.
- סוגיית המצאת המילים – ברגע שלוקחים מילה (גם עם בלטינית) ומכניסים אותה לשפה זה טוב. המילה היא אורגניזם חי – נולדת ומתה. המשורר צריך להוביל ללבלוב השפה, היו מתנגדים רבים לכך בתקופתו.
- שבירת הלשון – צריך להשתמש בלשון (סגנון ואוצר מילים) התואמת לסוגה – הלשון בה משתמשים לכתיבה טרגית לא תתאים לקומדיה (וכך גם להפך). עם זאת (מסתייג הורטיוס), אפשר לעיתים לעשות את זה.
- החלק האחרון – תיאור משורר מטורף (בדומה לאפלטון ולאריסטו, גם בתנ"ך וכו') – תפיסת המשורר המטורף היא ההצגה של המשורר כתופס את עצמו כמישהו שנמצא למעלה לגמרי. ולכן אין צורך שיעסוק בארס – הורטיוס יוצא נגד זה.
הדב והעלוקה (hirudo) – התחזות בזוייה של המשורר => המשורר תופס את עצמו כדב (בעל פוזה שרואה את עצמו מעל), ובז לכללים החברתיים אבל למעשה המשורר ממש לא אדיש לסביבה, עבודתו היא פומבית ומטרתה פומבית – הוא עלוקה. נותן את דוגמת פדוקליס שנפל להר געש – כאילו אינו מתאים לחיים אבל למעשה כולם גילו את תרמיתו כשההר פלט את סנדליו למעלה.
