הדוקטרינה הפוזיטיבית של לוק-
ג'ון לוק ב-מסה על שכל האדם מציע תיאור אלטרנטיבי של תהליך רכישת האידיאות. בספר השני של מסה על שכל האדם, לוק פותח באמירה כי השכל הוא לוח חלק: טאבולה ראסה. אנו באים לעולם כלוחות חלקים, כאשר כל האידיאות שלנו באות לנו מהניסיון. לוק מבחין בין שני אופנים שונים של הניסיון:
- הניסיון החיצוני (פרצפציה): מוקנה לנו ע"י החושים (ריח, טעם, קשיחות, צליל).
- ניסיון פנימי (רפלקציה): לחשוב, להטיל ספק, לרצות- כל אלו הן פעולות רפלקטיביות שלוק מגדירן כהתנסות פנימית. כלומר, אצל לוק גם כשאנו חושבים אנו בעצם מתנסים- הרפלקציה הוא חוש נוסף.
עמ' 47: לוק מתאר לנו הקניית ידע באופן אינטואיטיבי: תחילה יש לנו חדר ריק, אנו מתנסים בכל מיני אובייקטים. לאחר מכן האובייקטים נחרטים בלוח החלק, השכל הופך להיות רגיל באותם דברים- זה התהליך הראשון של ההפשטה.
הניסיון הפנימי- מעניק שמות לדברים שתפס בחושים. כך הוא ממשיך הלאה והלאה במלאכת ההפשטה, עד שמגיע לעקרונות מופשטים כמו עיקרון הזהות וכד' בלוגיקה- לאחר שביצעתי אופרציות על דברים מוחשיים, שכללתי את השפה שלי משפה הקשורה יותר למציאות (שמות כלליים, סוגים וכו')- עד שאני מגיע לסוגים מופשטים יותר, עד ההגעה לעקרונות המופשטים ביותר כמו A=A. תהליך זה הוא בסופו של דבר מה שיוצר את כל המושגים. מושגים שאפגוש ולא אצליח למצוא את המקור האמפירי שלהם- לא יהיו מושגים תקפים.
ברזולוציה נמוכה יותר: יש כמה הבחנות בתיאור זה של לוק- ההבחנה בין אידאות פשוטות למורכבות:
- אידיאות פשוטות: הפשוטות מציינות אידיאות שנקלטות ע"י החושים ונרשמות בשכל, כאשר אנו עומדים מולם באופן סביל; אידיאות אלו נכפות עלינו. שתי אידיאות יכולות להיקלט דרך אותו חוש, או אובייקט אחד שיכול לשדר לנו דרך כמה חושים (אנו מרגישים את החום של האש, רואים, מריחים וכו'). קטגוריזציה משנית באידיאות הפשוטות:
א. אידיאות שבאות מחוש אחד (מוזיקה באה מחוש השמיעה בלבד).
ב. אידיאות הבאות מכמה חושים (למשל, הדוג' עם האש).
ג. אידיאות פשוטות הבאות מהרפלקציה (למשל, שמחה או צער)- דברים מסויימים מעוררים בנו שמחה, לוק חושב שאנו סבילים ביחס לאידאות אלו- השמחה נפלה עלי, הייתי פאסיבי לגביה.
ד. אידיאות הבאות מן החושים ומן הרפלקסיה (למשל, כאב שמגיע מכוויה של המדורה).
אידיאות אלו נספגות לגמרי בתודעה של השכל, כאשר אנו פאסיביים לגמרי לגביהם.
- אידיאות מורכבות: תוצאה של פעילות של השכל על האידיאות הפשוטות. לאחר שקלטנו את חומר הגלם, אנו מסוגלים לייצר אידיאות מורכבות מתוך אותן אידיאות פשוטות. לוק מבחין בין שלוש קטגוריות של אידיאות מורכבות:
א. חיבור בין כמה אידיאות פשוטות לכדי יחידה אחת- למשל, קשיחות, צבע וצורה של הן אידיאות פשוטות. כאשר אנו מרכיבים את האידיאה לכדי דבר אחד, והשכל תופס את הדבר הזה לא כאוסף של אידיאות פשוטות- אז יש לנו אידיאה מורכבת.
ב. היחס- כאשר אנו משווים בין אידיאה פשוטה לאידיאה מורכבת מהסוג הראשון; מזהים את היחס שלהם ומבינים את הכל כאידיאה אחת, אזי יש לנו את היחס. זוהי אידיאה מורכבת מסדר שני (השוואה בין אידיאה מורכבת אחת לשניה, והזיהוי שלהם כדי שניתן יהיה לתת להם שמות, ולאחר מכן שמות מופשטים יותר)- לכל הדברים שנתפסים שעיני כשולחן, אני קורא שולחן. זיהוי של הרכבות דומות בין כל מיני דברים. ומכיוון שיש זהות, ניתן להשתמש בשם שמאגד אות כולם תחתיו.
ג. הפשטה: הפרדה של אידיאה אחת מאידיאה אחרת- במקביל לאפשרותי לאגד ולהשוות, יש באפשרותי להפשיט. לראות חלק מהשולחן כחלק בלבד (הכוח לראות את השולחן כמורכב מכמה אידיאות פשוטות).
המטרה של 'מסה על שכל האדם' היא לייצר מנגנון שיאפשר להבחין בין השלבים של הידע, כך שנוכל להחזיר את המושג המופשט אל אחד משלושת הדרגות של האידיאות המורכבות, ואח"כ של הפשוטות- וכך נוכל לדעת כי אידיאה זו היא מבוססת ותקפה.
לצד הסיווג של האידיאות המורכבות והפשוטות לוק מעלה הבחנה נוספת: עד עכשיו דנו בשאלה כיצד האידיאות נקלטות בשכלנו, לוק מסיק הבחנה שקשורה לצד האובייקטיבי של המשוואה: יש להבחין בין שתי קטגוריות המגדירות את האופן בו האובייקט משדר אלינו. אם התפיסה מצד הסובייקט נקראת אידיאה (מורכבת או פשוטה)- התכוונת שמשויכות לדברים נקראות תכונות. האידיאה היא הייצוג, והתכונות הן.
לוק מבחין בין איכויות ראשוניות לבין איכויות משניות:
- ראשוניות (/ממשיות)- איכויות שנמצאות בתוך הדבר עצמו. נמצאות בתוך הדברים עצמם באופן בלתי תלוי למי שתופס אותם (למשל, הצורה, המשקל, התנועה וכו'). הדברים עצמם מורכבים מאטומים בסיסיים שיש להם תכונות שהן אינהרנטיות (משקל, תנועה, דברים נחים)- לפעמים הם קטנים כל כך שלא ניתן לראות אותם.
- משניות (/כוחות)- איכויות שנוצרות בנו מתוך אינטראקציה עם הדברים. כלומר, הצליל היא איכות משנית מכיוון שהוא משמיע צליל אם אני דופק על השולחן. זוהי תכונה שנובעת מהאלמנטים הראשונים (כך למשל, ריח הוא כוח שמדורה משדרת כאשר אדם מתנסה בחוויה הזו, כך הריח איננה תכונה אינהרנטית של המדורה).
למעשה ההבחנה היא בין תכונות שנוצרות מתוך ההתנסות שלנו, לבין תכונות אינהרנטיות לדברים עצמם.
שאלת העצם
כאשר אנו רוצים לומר משהו אובייקטיבי, יש לומר מה מחזיק את הדברים אחד עם השני- וכאן נדרש לוק למושג מופשט שאין לו ערבות במציאות החושית, וזה מושג העצם, או הסובסטנציה. זה המקום בו האמיפרציזם מתקשה להשלים את המהלך שלו.
