הפואמה של פרמנידס מחולקת לשלושה חלקים:
- הפרואמה – ההקדמה
- דרך ההכרה Aletheia
- דרך ההיראות Doxa – א) דעה ב) מה שנראה
פרמנידס פותח בפואמה בה מתאר את האלה הלוקחת את האדם, את פרמנידס אל האור. (ישנו שימוש ראשון של אור כדימוי להארה…) זהו סיפור מסע, בו מגיע פרמנידס לצומת דרכים בין נתיבי הלילה והיום. האלה אומרת לו שלקחו בדרך של "דין וצדק" בה ילמד את "לבה הבלתי זע" כלומר הלא-משתנה, של האמת, וגם את "מה שנראה", מה שאין בו אמת. פרמנידס לא רק חקר כמו המליטים את טיב מה שהווה או הראשית אלא למעשה יסד שיטת חקירה, מתודה, כלומר היה הפילוסוף השיטתי הראשון – הפילוסופיה היא חקירה שיטתית..
וגילויו של פרמנידס, המהווה את הבסיס לרציונליות המתמטית, הלוגיקה, הוא שישנן שתי אפשרויות או דרכים: הווה או לא הווה. קיים או לא קיים. אמת או שקר. חיוב או שלילה. לא שניהם בו זמנית. כלומר בפר' 2: "דרכי החקר היחידות להכרה": "האחת- שהווה.." "האחרת – שאיננו…" אך למעשה קיימת דרך אחת שהרי לא ניתן לפי פרמנידס, ללכת בדרך השלילה ולהגדיר את מה שאיננו שהרי אז נקבל סתירה: "לא תדע את אשר איננו.." (2). כלומר לשלילה אין תוכן, לא ניתן לאפיין את מה שאין, ועל כן אם רוצים לשלול דבר מה אזי יש להניח שהוא נכון/קיים ולהגיע לסתירה.
פר' 3: "כי אותו הדבר הווה להוויה ולהכרה". מה שאנו חושבים ומה שבאמת הם אותו הדבר. ההכרה והמציאות הם אותו הדבר , האמת היא ההתאמה בין המחשבה לבין המציאות (כמו מעגלי הואן של אפלטון: ידע הוא החיתוך בין האמונה, או לפי פרמנידס, המחשבה, לבין העובדות או המציאות. כלומר, אותו חיתוך הוא ה'אמת'). אך מחשבות השכל הנן נכונות רק אם החשיבה נכונה. אם, בעזרת הלוגוס, המחשבה היא נכונה ורציונאלית אזי היא משקפת מציאות, אמת רציונאלית, כלומר, מה שאתה יודע הוא מה שקיים, ישנו קשר בין ההכרה למושא ההכרה, בכוח המחשבה אנו יכולים להגיע אל האמת. האמת היא אחת והיא קבועה ("לבה הבלתי זע"), לא יתכן שאם דבר הוא אמת היום יהיה שקר מחר – אם מושא ההכרה משתנה אזי ההכרה משתנה, אם מושא ההכרה קבוע אזי ההכרה קבועה. ומהן העקרונות מאחורי המחשבה הרציונאלית?
"מה שהווה", הווה – esti או is, הנו:
- האוגד, המקשר בין הנושא לנשוא – דני הוא ילד. (ייחוס תכונות)
- זיהוי: זוהי ארץ ישראל
- אקזיסטנציאליסטית – הווה של קיום
- שימוש האמת – וזוהי כוונת המשורר– this is/is not so…
"חוק השלישי הנמנע": לפי שקולניקוב הכוונה היא ל-4 , כלומר השימוש הוֶרידיקלי (מלשון verify, verdict) (אם כי יש הטוענים כי פרמנידס מתכוון לכל המשמעויות), כלומר דרך אחת היא דרך ה- is והשנייה היא ה- is not, טענה היא תמיד או אמיתית או שקרית ואין אפשרות שלישית.
"חוק הסתירה": בפר 7, לא יתכן דבר והיפוכו – "היות לא הווים".
ההכרעה – chryses: בני האדם הם "כפולי ראשים" ואין הם מסוגלים להכריע בין ההווה ללא-הווה (או למעשה לא מצייתים לחוק הסתירה). החושים מטעים ועל כן לבני האדם "היות ולא היות כהיינו הך התקבלו". (פר' 6). ובפר' 7 אנו צריכים להכריע עם התבונה (הלוגוס) ולא עם החושים. "כמוהם כחרשים ועיוורים…המון משוללי הכרעה."
לפי פרמנידס ישנם מספר עקרונות – מה שהווה לא נוצר או נפסד, אין בו הבחנות וחלקים, לא ניתן להפריד בין עצם למאפייניו. אם תיארת דבר לפי מאפייניו למעשה שללת את קיומו. ההבחנה בין המאפיינים היא תכונה של החושים שלנו שמטעינו. (ולפי הדוגמא של שקולניקוב: " אם הפסנתר שחור והכסא שחור אזי אמרנו שהפסנתר הוא כסא"). החושים כופים עלינו הבחנות שאינן מוצדקות וגם הלשון כופה עלינו הבחנות בגלל המילים (נומינליזם) והשפה המסווגות עצמים, המתארת עצמים, כלומר החושים והלשון קובעים את ההבחנות והן אינן קיימות במציאות– זו הטעות של בני האדם- דרך ההיראות, ה-doxa. בפר' 8 ישנה מעין הוכחה מדוע מה-שהווה לא נוצר – הוכחה בדרך השלילה.
עקרון הטעם המספיק: כל דבר נוצר מסיבה. לכן מה שהווה לא נוצר כי אם נוצר ממשהו שהרי אז המשהו היא מה שהווה ולכן אם נוצר אזי ממה? ולמה? מכלום ואין סיבה אך לפי העיקרון אין זה יכול להיות. מכאן שמה שהווה לא נוצר.
