תכלית פנימית ואינסטרומנטאלית
תכלית פנימית– הומור, משחקים, או לעסוק בפילוסופיה, כל אלו הן פעילויות שתכליתן פנימית, אנו לא מנסים להשיג משהו מן החוץ.
תכלית אינסטרומנטאלית– מקבלים משהו מבחוץ.
לדוגמא, שחקן טניס מקצועי, גם נהנה מלקבל כסף על נצחונו אך סביר להניח שימשיך לשחק גם כשכבר לא יהיה שחקן מקצועי ויקבל על כך כסף.
את התכלית של משחק שחמט לא נצליח להשיג בשום משחק אחר. אלא אם זו תכלית חיצונית כדי לנצח ואז נוכל להשיג אותה גם ממשחק פינג פונג.
"בכל תחום שבו מצויות תכליות הנבדלות מעצם העשייה, יקרות ערך הן התוצאות יותר מן הפעילויות עצמן" בניגוד לתכלית הפנימית אפשר להפריד את התוצאה מן הפעילות ואז נשאלת השאלה מה יותר חשוב התוצאה או הפעילות, והתשובה על כך תהיה התוצאה. מי שרוצה לתפוס את השלטון ולא מצליח בבחירות, יעשה
"והנה כשם שרבו העשיות והאמנויות והמדעים למיניהם, תרבינה גם תכליותיהן." אריסטו מדבר על קטגוריות של פעילויות, וכשם שיש רבות כאלה, יש גם הרבה תכליות. "הרפואה תכליתה בריאות, בניין הספינות תכליתו כלי השייט, האסטרטגיה תכליתה ניצחון והכלכלה תכליתה עושר. אולם כשם שכמה פעילויות מעין אלו משניות הן לבקיאות אחת ויחידה- כשם שהתקנת הרסנים ושאר מלאכות העוסקות בכלי הסוסים משניות הן לרכיבה, וזו עצמה וכל שאר העיסוקים הצבאיים משניים הם לאסטרטגיה, כן משניות אומנויות אחרות לזולתן- בכל המקרים האלה עדיפות תכליותיהן של האומנויות הראשיות משל כל המשניות"
הוא מחלק את הפעילויות לראשיות ומשניות.
ככל שהמלאכה היא ראשית יותר, היא חשובה
יותר, ולו ברמה הפורמאלית. הארגון של הפעילויות הוא יותר רציונאלי ככל שאנו עולים במדרגות, יש לנו ראיה כוללת ומקפת יותר. לשר הבריאות יש ראייה מקפת יותר מקצין רפואה ראשי.
היררכיה צריכה לשאוף אל אבן הראשה, אל הטוב. אריסטו מבטא את החיפוש הזה . פרק ב "אם יש, אפוא, בתחום.."
כאן יש טענה לוגית, זה פסוק תנאי. אם יש טוב שאנו שואפים אליו, אז זה יהיה הטוב העליון, ולכן תהיה לו חשיבות עצומה. אם לא נמצא את הטוב הזה, אז אנחנו נהיה במצב הראשון שהוא הצביע עליו, שיש ריבוי טוב, ריבוי נקודות שאיפה. ואז נשאל מדוע "טוב א " ראוי למימוש?
א. תכלית פנימית – יש שיאמרו שרפואה משרתת את הבריאות, ואז הבריאות היא תכלית פנימית, ואין מעבר לזה. הנאה היא תכלית פנימית, אין לשם מה לשאול מה טוב בהנאה. אין לה תפקיד אינסטרומנטאלי כמעט אף פעם. לא נוכל לארגן את כל התכליות הפנימיות במערכת אחת, ואז אצטרך לפתור התנגשויות על ידי סדר עדיפויות.
ב. רגרסיה אינסופית– כל דבר משמש איזושהי תכלית, זה ממשיך כל העת גם אם אנו לא יודעים לבטא את התכלית. כל התכליות אינסטרומנטאליות ולכן לא נגיע לתכלית סופית "שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף". במתמטיקה האינסוף היה אי רציונאלי, היווה איום על תורת המספרים. ועל כן גם בתורה רציונאלית לא אפשרי שתורה תהיה פתוחה בצורה לא קבועה, לא מוגבלת.
"הכרת התכלית הזאת תיוודע לה חשיבות עצומה גם לגבי חיינו"- זאת כבר אתיקה, הוא מתכוון ממש שתהיה השפעה לחיינו של כל אחד בפרט וגם כחברה. הוא נותן אפיון תיאורטי חזק וחד לידע הגיוני רחב.
