אריסטו והיוונים
"מידות" זהו מושג שמתאים יותר לאתיקה היוונית, ובעוד שמוסר מתאים יותר לעיסוק המודרני בפילוסופיה של המוסר.
מידות אפשרויות שתהיינה טובות או רעות. האתיקה היוונית מתמקדת בתכונות, במידות של האדם ולא דרך האפיון של מעשים. המוסר, הפילוסופיה המודרנית מאפיינת מעשים.
תורת המוסר של הפילוסופיה היוונית היא בראש ובראשונה חיפוש אחר אופי, קריטריונים לאדם טוב, במידותיו.
התרבות המודרנית כולה עומדת על קרע, פיצולים בהבנת המוסר:
א. קונפליקט בין התבונה ובין התשוקות– החל מאפלטון, השכל צריך להתגבר על התשוקות. במוסר המודרני התשוקות השכל והתבונה לא יכולים לדור בכפיפה אחת. יש שניות, אי אפשר להביא להרמוניה בין שני הקטבים, בעוד שהיוונים חשבו שאדם טוב הוא גם בעל מידות טובות וגם שואב זאת מההיגיון והשכל, אצל קאנט הדברים עומדים מנגד. יש מודל דואלי שמאפיין את הנצרות, חלק גדול מהמנגנון האנושי הוא היצרים והתשוקות והוא נחשב לרע ולמגונה עד לאידיאל קיצוני של נזירות. גם לגרסאות של המוסר ביהדות ובנצרות יש פיצול .
ב. אינטרס אישי ואינטרס חברתי- ב 300-400 השנים האחרונות חיים בתפישה שבה יש ניגוד בין החברה והעצמי. לפרט יש מעמד מיוחד, זכויות האדם, זכויות הפרט, ששייכים לפרט כפרט. המושג אוטונומיה ואותנטיות הם אינדיבידואלים. מאחר ועדיין יש ערכים חברתיים תועלתיים ציבוריים, לדוגמא צדק, נוצר קונפליקט בין הערכים הטובים של הפרט לבין הערכים הטובים של המדינה. זה לא היה קיים אצל היוונים, טובת הפרט הוא בהיותו אזרח טוב, אין לו מעמד עצמי בלתי תלוי בחברה שבה הוא חי.
ג. אתיקה ופוליטיקה- התפישה הליברלית אומרת שהמדינה הלגיטימית היא זו שבה יש הכי הרבה הפרדה בין ערכי הפרט והאתיקה לבין המערכת הפוליטית. המדינה לא צריכה לאכוף נורמות על הפרט. הרעיון היווני נגדי, אין מקום להפרדה זאת, כי האדם הוא יצור חברתי, ההגדרה שלו איננה ניתנת לניתוק ולביטוי אלא במסגרת ההתארגנות החברתית. בניגוד למוסר המודרני, המדינה היא ייצור טבעי, ולכן אין להפרידם. אצל אריסטו יש אתיקה ופוליטקה. הוא לא מתכוון לומר שיש שני סוגי שיח, או שני צידוקים נבדלים זה מזה, הם קיימים באינטגרציה. הספר אתיקה דן בדגש לפרט ופוליטיקה דנה בהסדרים לחברה. אך "הטוב של הפרט והטוב של המדינה, אחד הם"
ד. הטבעי לעומת המלאכותי- בשביל היוונים המוסדות היוונים לא היו הבניות חברתיות או יצורים מלאכותיים שבני אדם בונים לעצמם. מבנה המדינה, אצל אפלטון באופן חריף יותר, הוא טבעי בדיוק כמו המבנה של הנפש האנושית. אריסטו יקרא למשפחה, שבט, כפר, מדינה – יצורים אורגניים. כיום נאמר שמשפחה היא טבעית, אך גם על כך עוררין, משפחה חד הורית, דו מינית, האם היא משפחה? האם היא טבעית? יש שיראו בכך דבר מסוכן, כי גם מדינה היא ישות טבעית. הפוליטיקה היא לא עניין של הבנייה. בעידן המודרני יש הפרדה עמוקה כזאת.
ARETE
מושג המתורגם ל"מידה טובה", מעלה. במקורו המושג קשור להצטיינות , ולפעמים באנגלית מתורגם ל excellence.
היוונים התחילו לבדוק מה הופך אדם למצטיין, בתחום מסוים. השאלה הראשונה עלתה בטקסטים ההומריים, שהמודל של האדם הנערץ זה הדמות של הלוחם. נשאלת השאלה מה הופך את הלוחם ללוחם מצטיין? השאלה היא בתכונות אופי, אך באופן ספציפי כאן, הלוחם. ומה שהופך אותו למצטיין זה אומץ הלב. בנורווגיה של היום לדוגמא, דמות הלוחם היא לא מרכזית ביותר, לא מהווה מודל לחיקוי ולכן גבורה לא נחשבת למידה טובה שמאפיינת אדם או חברה. בחברה מסחרית יש מידות טובות אחרות, ואז עולות שאלות אחרות לגבי ARETE. לדוגמא, דמות הספורטאי, שצריך תכונות של גמישות, כוח סיבולת וכו', לא אומץ לב. ובדומה לכך מוזיקה, מה הופך את הכנר לכנר טוב? מוזיקליות, בחלקה תכונה מולדת בחלקה שאפשר לקבל דרך חינוך. כך היוונים עוברים תכונה תכונה ובוחנים מה הופך אדם למצטיין בתחומו. המושג ARETE עובר להכלה וליישום בכל תחומי החיים.
המפנה הסוקרטי- רגע הלידה הפורמאלי של הפילוסופיה של המוסר, האם לאדם יש תכונה טובות כמכלול? כאדם? בפילוסופיה המודרנית יש רבים שיגידו שאין דבר כזה להצטיין כאדם, ואין מודל כזה של אדם טוב. היוונים בדיוק חיפשו את הדבר הזה, לממש את היכולת בתור בן אדם. מה זה להיות אדם כאדם?
Axiological – אתיקה של ערכים
בניגוד לאתיקה בעידן המודרני של זכויות, תוצאות, חוקים. זוג הערכים העליונים הם טוב ורע. כיום הערכים הם צודק חובה וזכות.
אצל היוונים השניות בין אלטרואיזם לאגואיזם זו שניות מדומה, כשאדם טוב מתנהג בצדק, הוא עושה בראש ובראשונה לעצמו טוב. הוא לא מתנהג באופן מוסרי כדי לכבד את זכויותיו של מישהו אחר, הוא עושה את זה מתוך עצמו. לא ממש רוכש רווח במובן האגואיסטי, אך הוא עושה זאת מתוך ביטוי הכי טוב שלו כפרט. המוסר היווני אינו אגוצנטרי אך הוא מעמיד את הפרט במובן שכך האדם קונה לעצמו את האידיאל שהוא שואף לעצמו.
ישנו קשר הדוק בין מוסריות לבין בריאות, אפלטון ואריסטו מביאים את האנלוגיה בין הפילוסופיה לבין הרפואה. הפילוסופיה היא הבריאות הנפשית במובן הטוב ביותר. אדם בריא בגופו מנהל חיים מרוסנים, כדי לשמור על גופו, כדי לשמור על איזונים. אלטרואיזם מביא לידי שיא את הביטוי האנושי, הגבורה האנושית מעל הפחד שהופכת את האדם לאיש נאצל. יש העמדה של האדם ואופיו במרכז.
המידות הטובות המרכזיות:
א. גבורה\אומץ לב
ב. מתינות\ ישוב הדעת
ג. צדק- לחלק דברים בצורה שווה, להחליט מה חשוב יותר ופחות
ד. חוכמה
רשימת המידות הללו היא על פי המצבים שבני אדם באופן אוניברסאלי מתמודדים עמם.
הצדק, הוא מידה בעייתית, הצדק הוא כלל לא מידת אופי.
שאלה שאריסטו לוקח מאפלטון, מהיכן קיבלנו את המידה הטובה או המידה הרבה?
דרכי רכישתה של המידה הטובה
על פי אפלטון:
א. טבע– עד היום שואלים האם יש תכונות גנטיות, אלוהיות, מוטציות חיוביות ללא תקדים שהובילו אנשים מיוחדים בתחומם להיות כאלו. מוצארט, הוא פרי לימודו האובססיבי האמביציוזי של אביו או שהוא ניחן ביכולות אנושיות נדירות? צדק, גבורה, נדיבות הם דברים מולדים או נלמדים?
ב. לימוד– מכשירים את החניך למידה הטובה, או באופן פרטני באמצעות מתן שיעורים על "מהי נדיבות?". סוקרטס אמר שתכליתו העליונה של הפילוסוף היא ללמד את הטוב. סוקרטס בתהליך לימוד אינטלקטואלי לימד מהי גבורה ומהי ישוב הדעת. אריסטו ללא ספק נמצא בצד השני, מאמין בלימוד באופן מאוד חלקי.
ג. הרגל– חלק מאוד מרכזי אצל אריסטו. מוסריות שדומה לנימוסים והליכות. אצלנו, רואים זאת מאוד בנצרות, מוסר דורש מצפון, כוונה שבלב. ההרגל יכול לעזור להטמיע אך אין בכך די. אריסטו חושב שההרגל הוא המרכיב העיקרי במידה הטובה. ההרגל הוא לא רק מודל לחיקוי של הורים לדוגמא, אלא צריך להביא את הילד לעשות פעולות טובות על פי מידה טובה, שוב ושוב. התהליך המוסרי ועיצוב ההרגלים זה תהליך שנמשך כל החיים, בעיקר בהרגלים שקשים לנו אנו צריכים להרגיל את עצמו לפעול כך.
לדעת אריסטו, בני אדם נולדים עם נטייה לכיוון אחד או אחר, עם נטייה לבריאות או למחלה, נטייה למוזיקליות, כך גם עם נטייה לפזרנות או לקמצנות. אך אם אנו מרגילים את הילד לעשות משהו שנוטה לצד השני כך הוא יורגל. לדוגמא ילד עם נטייה לקמצנות, נכפה ממנו לתת צעצועים לחבריו, כך הוא יעשה עד שבהדרגה הוא יטה בעצמו להרגלים של אמצע, של נדיבות. אך יחד עם זאת, הילד צריך להבין מדוע הוא עושה זאת. אם הוא יעשה זאת רק מתוך הרגל אין זה מוסר. ילד לא מבין מהו מעשה צודק, הוא לא מבין עקרון של פרופורציה ומתינות. כשאנו רוצים שהוא יהפוך לגיבור, הוא צריך לעשות אותם מתוך נטיית האופי של גבורה, רק אז הוא יהיה גיבור באמת. כשאדם נותן צדקה, מעבר להרגל הוא גם הבין את המידה הטובה.
מבוא לעמוד הראשון באריסטו,
תחום פילוסופי חדש- פילוסופיה של הפעולה. מהי פעולה אנושית? האם היא חופשית, מה הכוונה, מהן פעולות שוות?
אריסטו מציג את האתיקה כתורה של פעולה רציונאלית. המוסר אינו אלא אוסף הנורמות לפעולה רציונאלית. אדם השואף לבריאות הכוללת של נפשו, לאינטגרציה של כל היכולות שלו, ולבסוף מימוש עצמי. תוך הסתכלות על האני. אני רוצה להיות רציונאלי בפעילות האקטיבית שלי על פני החיים. הפרק הראשון של הספר הראשון מנסה לעשות מיון של פעילויות אנושיות, ולהראות מתי או איך ניתן להראות את הפעילויות כרציונאליות. החיים הרציונאליים הם כאשר אנו מארגנים את החיים כך שאספקטים של החיים שלנו לא יתנגשו זה עם זה, אלא להפך, יעשירו כל חלק. זו תורת הטוב של אריסטו.
