הסכסוך הישראלי-ערבי
- 1. הקדמה: נקודות התפנית העיקריות בסכסוך:
א) מלחמת העצמאות (47'-49'): במהלכה הוקמה המדינה, והסכסוך הישראלי-פלסטיני התרחב לסכסוך ישראלי-ערבי כולל. כתוצאה היה צורך בצבא גדול יחסית, והמענה לכך היה שירות חובה יחסית ארוך, ומילואים. לישראל יש חשיבות אסטרטגית משמעותית – היא נמצאת בין אסיה לאירופה, והיא חותכת באמצע את העולם הערבי (ולכן הייתה בעלת חשיבות רבה לערבים). כמו כן, ההשפעה הכלכלית המשמעותית של המאורעות היה ניתוקה של ישראל מכל שווקי האיזור (לא היה כך עד כה). הניתוק הזה היה משמעותי בעיקר ביחס לחקלאות הבינ"ל של ישראל, שמעתה ייצאה בעיקר לאירופה. בנוסף, חרם ערבי הביא חברות רבות להימנע מלסחור עם ישראל.
ב) מלחמת ששת הימים (67'): המלחמה היוותה קפיצת מדרגה בסכסוך, שכן המלחמה אפשרה לה לראשונה לשלוט בטריטוריות סוריות, מצריות וירדניות. כמו כן, שליטה זו הייתה שליטה בשטחים מאוכלסים – וגם לזה היו השפעות רבות (אם כי נתמקד בזה פחות כרגע) בשנים שאחרי פורצות מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור – שתיהן כתוצאה ממלחמת ששת הימים. כמו כן, חל האמברגו של צרפת, אשר דחף את ישראל לייצור צבאי עצמי (במקום מערכות שנקנו עד אז מצרפת וממדינות אחרות). כתוצאה מהמצב החדש והתפתחותו – ישראל נעשית מעצמה איזורית > וכתוצאה חלה הגדלת הסיוע האמריקאי לישראל. ארה"ב החלה בסיוע משמעותי לישראל רק לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר טענה מרכזית בנדון היא שזה נבע מההתעצמות הישראלית באיזור. יש לציין גם כי הניתוק של ישראל מהאיזור נחלש קצת ב-67', שכן ישראל התחילה לאפשר מסחר בינה לבין השטחים, ובין השטחים למדינות כמו ירדן.
ג) מלחחמת יום כיפור (אוק' 73'): מלחמת יום כיפור הביאה לשיא את הסכסוך, כאשר היא נלחמת בבת-אחת עם הצבאות הגדולים של מצרים וסוריה, שהיו הרבה יותר מוכנות למלחמה. הדבר התבטא בעלויות אנושיות וכספיות גבוהות במיוחד. שנית, אח"כ החל מירוץ חימוש. העלויות לא נגמרו ב-73', אלא היה גיוס משמעותי גם אחרי המלחמה, היה תהליך ארוך של שיקום מלאים בצה"ל, וכן רכישת ציוד נוספת = הגדלת סד"כ (סדר כוח).
ד) הסכמי קמפ-דייוויד (78'-79'-82'): הסכם המסגרת נחתם ב-78', ההסכם הסופי נחתם ב-79', והוא יושם עד 82'. אומנם ביצוע ההסכמים היו כרוכים בהעתקת בסיסי צה"ל מסיני לישראל, אך סה"כ הדבר אפשר הורדת תקציבי בטחון לאורך זמן. יתרה מכך – הסכם השלום מנע אפשרות של קואליציה ערבית מול ישראל כפי שהיה ביום כיפור. כך, הסכמי השלום אפשרו להגדיל תקציבים אזרחיים (ולצמצם תקציבים בטחוניים).
ה) האינתיפאדה הראשונה (88'-93') והשנייה (2000-2004): בתקופה זו הסכסוך חוזר להיות ישראלי-פלסטיני. 2 אירועים גרמו לפלסטינים להבין שעליהם לקחת את המושכות בידיהם. ראשית, הסכמי השלום עם מצרים – שביטלו את הסיכוי לקואליציה ערבית נגד ישראל. שנית, מלחמת לבנון (הראשונה) – שביטלה את הפלטפורמה של אש"פ בלבנון.
- 2. עלויות בטחון ישירות: (מהדפים באתר) אנו רואים שעד 67' ההוצאות הבטחוניות יחסית נמוכות – כ-7% מהתוצר. מאז מתחיל טיפוס, כשיש קפיצה משמעותית במלחמת ההתשה – כ-25%, בשנים שאחרי סביבות ה-20%, ובתקופה של מלחמת יום כיפור ואחריה – שיא חדש של למעלה מ-30%. כך שבשנות ה-70 הנטל הבטחוני הוא עצום (להשוואה- מרבית המדינות עומדות על הוצאות בטחון שגרתיות של כ-2%). מ-77' מתחילה ירידה הדרגתית בהוצאות (הן בשל הסכמי השלום, והן בשל השלמת מלאים). בתחילת שנות ה-80 עלויות הבטחון מהוות סביבות ה-20% מהתמ"ג, ומאמצע שנות ה-80 מתחילה ירידה משמעותית יותר. כיום הוצאות הבטחון הן סביבות ה-8%. לסיכום: ראשית, הטבלה מראה לנו קפיצה מ-67', וירידה הדרגתית מ-77'. שנית, הטבלה מבחינה בין ייבוא לייצור והוצאות מקומיות. מ-70' מתחיל להגיע ייבוא מאוד נרחב מארה"ב, כך שמרבית הציוד הופך לאמריקאי. שלישית, בהעברות – אנו רואים עד סוף שנות ה-60 בעיקר העברות שמקורן מהשילומים מגרמניה, ורק מסוף שנות ה-60 בעקבות ששת הימים מתחיל סיוע אמריקאי משמעותי. הסיוע האמריקאי קופץ מדרגה בנשות ה-70 ביום כיפור, וב-85' מגיע לשיא נוסף – אם כי לא כל הסיוע צבאי (תוכנית הייצוב וכו'). מאז הסיוע התקבע על כ-3 מיליארד דולר בשנה, אך כיום הוא מהווה אחוז קטן יותר מהתוצר (כי התוצר הישראלי גדל).
- 3. עלויות בטחון נוספות: מדובר בעלויות בטחון שאינן תלויות בהוצאות הבטחון. הוצאות הבטחון תלויות פחות או יותר בתקציב הבטחון. יש לזכור שהוצאות הבטחון הן מה שהוצא בפועל – שלרוב הוא דומה למה שתוקצב, אך לא תמיד. ניתן לחשוב על עלויות רבות של מערכת הבטחון שהן בנוסף גם לתקציב הבטחון וגם בנוסף להוצאות הבטחון המדווחות. מחקר מרכזי בנדון הוא של איתן ברגלס (ז"ל) מ-89', אשר מתמקד בהוצאות בטחון נוספות.
א) ראשית, ההוצאה הנוספת הגדולה ביותר היא הפסדי התוצר הנגרמים כתוצאה משירות חובה, ההכנסה האלטרנטיבית שישנה לכך. –גרף בדף המצורף: נהוג להניח שמתחילת תקופת העבודה בחיים – ההכנסה גדלה בקצב מסוים, עד גיל הפרישה. הצבא למעשה דוחק את תחילת גיל העבודה 3 שנים קדימה, כך שכל ההתקדמות בשכר מתעכבת (הגרף כולו משתנה, לא פשוט מתחילים מנק' מאוחרת יותר על אותו גרף). ננסה לעשות את החישוב המתאים (בדף המצורף). מתקבל כי אובד לנו בשל כך 3% מהתוצר.
ב) שנית, הוצאה נוספת היא המילואים והפסד ההכנסה כתוצאה מכך. מאז 91' – המילואים נכללים בתקציב הבטחון (מקודם היו במסגרת הביטוח הלאומי). כמו כן, למילואים יש גם השפעות חיצוניות – עזיבת העבודה של האדם שעושה מילואים משפיעה על יתר העובדים והעסק.
ג) שלישית, פנסיות לצבא הקבע. פנסיה תקציבית לאנשי הקבע היא חלק מתקציב המדינה הכולל ולא מתקציב הבטחון, אך הלמ"ס יודע להחשיב גם את זה כחלק מהוצאות הבטחון.
ד) רביעית, פצועים והרוגים. לצה"ל יש השקעות בטיפול בפצועים והרוגים (קצבאות למשפחות וכו'). כמו כן, יש הוצאות אלטרנטיביות והשפעות חיצוניות – איבוד כושר עבודה וכו'.
ה) חמישית, הגנת העורף.
ו) שישית, מלחמה בטרור. הוצאות האבטחה של מוסדות פרטיים – הן על חשבון השוק הפרטי.
ז) שביעית, מלאי דלק. מלאי הדלק של המדינה ממומנים ע"י היטל שהציבור משלם כשהוא רוכש דלק, וחלק גדול מהמלאי הוא צבאי. אבל ה'-ז' הן יחסית הוצאות קטנות.
ח) שמינית, שירותים חשאיים, שהוצאותיהם כלולות ברזרבה הכללית של תקציב המדינה. זו כבר הוצאה יותר משמעותית.
ט) תשיעית, קרקע. הצבא יושב על קרקעות שחלקן יקרות מאוד, ללא תשלום עליהן (פרט לתשלומים עירוניים למיניהן). עם זאת, העלות כאן אינה אסטרונומית.
י) עלויות נוספות שברגלס העלה: החרם הערבי (שברגלס לא הצליח להעריך את עלותו), העדר והארכת קווי יבשה וטיסה.
v בזמן המאמר של ברגלס, הוא העריך את העלויות הנוספות כחצי מהעלויות המקומיות (כאמור העלויות הבטחוניות מתחלקות לעלויות מקומיות ולייבוא ציוד). כלומר – למעלה מ-7% מהתוצר בקירוב.
