תיאוריה ביקורתית: פרויד
פרויד
לקריאה מורחבת אודות התיאוריה של פרויד ראו מבוא לפסיכואנליזה.
- זיגמונד פרויד מאמץ את הפסיכולוגיה של תומס הובס לפיה כל מעשינו מכוונים לעונג והימנעות מכאב. פרויד הוא מטריאליסט מוחלט, הוא לא מאמין בנפש אלא במנגנון לפורקן דחפים. הוא חושב על דחפים כצורך שמצטבר ודורש פורקן על מנת שהאורגניזם יחזור לאיזון. הפורקן הזה הוא בדרך כלל אירוטי. האושר הוא סיפוק הדחף והעונג הוא פורקן שהצטבר במערכת העצבים.
- סבל: האדם סובל כתוצאה משלושה מקורות:
- גוף
- עולם חיצון ואסונות המתרחשים
- יחסים בין בני אדם. זהו המקור החמור ביותר הנובע מכך שתמיד יש מחסור ולפיכך התנגשות תמידים בין בני האדם.
- · שארקו: רופא צרפתי אשר בסוף המאה ה-19 בחן את תופעת ה"היסטריה". תופעת ההיסטריה לוותה בתופעות פיזיות כגון שיתוק ועיוורון ויוחסה לנשים בעיקר. ההנחה הייתה כי ההפרעות הן כתוצאה מבעיה עצבית. שארקו ניסה לבודד את הפיזי מהנפשי (לקח נשים שסובלות מתופעות היסטריות וכאלה שלא). הוא היפנט נשים מהקהל וגרם להן לתופעות פיזיות הדומות להיסטריה- ולהיפך. מה שהוא הדגים הוא שהמקור לבעיות הללו הוא לא פיזי אלא נפשי- בכל הקשור להיסטריה, יש השלכות פיזיולוגיות ויש קשר בין גוף לנפש. פרויד היה אחד מהאנשים אשר התרשמו מהתגליות. אדם נוסף היה ג'וזף ברויאר.
- · ג'וזף ברויאר: רופא וינאי אשר טיפל בחולה שסבלה מתופעות היסטריות באמצעות טכניקה של פסיכואנליזה. ברויאר עשה לה היפנוזה והצליח לבטל את התופעות הפיזית, אך כשביטל את ההיפנוזה התופעות הפיזיות שבו. זה הוכיח כי הבעיות אינן פיזיות. השלב הבא היה שיחה בשלב ההיפנוזה- כדי לנסות לרפא את הנפשי ולהגיע למקור של התופעה הפיזית ההיסטרית. לאחר שהעיר אותה מההיפנוזה- התופעה התרפאה. המסקנה: אם מתחקים אחר שורשה של התופעה אפשר לרפא אותה (היא תמיד קשורה לטראומה) והבעיה היא נפשית ולא פיזית.
- הטראומה כמקור: פרויד, נוירולוג בהשכלתו, גילה שריפוי בדיבור מסיר את הסימפטומים באופן זמני. הסיבה לכך היא שמתחת לטראומה שהולידה את הסימפטום נמצאת טראומה גדולה יותר. הטראומה הראשונית היא ייסוד הסימפטומים ההיסטריים. הטראומות הראשונות הן בדרך כלל מיניות. הוא קרא לזה תיאורית "הפיתוי המיני בילדות". לפני שהילד מבשיל נכפה עליו מין וזה משבש את המערכת. פרויד הסיק כי על מנת לרפא לא מספיק להפנט כי ההיפנוזה עוקפת את התודעה של הפאציינט. ההיפנוזה מאפשרת לרופא להגיע לטראומה אשר הפאציינט לא מודע אליה. זהו כלי שכלי ולא רגשי. כדי להתרפא, על המטופל לחזור אל החוויה (לא מספיק לקבל אותה כאינפורמציה) ולחוות אותה כפי שאנו חווים זיכרונות, ע"י שחזור, לחוות את הטראומה.
- שחזור הטראומה: הדרך להגיע אל הטראומה בדרך ישירה היא דרך אסוציאציות חופשיות וחלומות. האדם צריך לדבר באופן חופשי על מה שעולה בדעתו וכן לדווח על חלומותיו. האסוציאציות החופשיות והחלומות הם בעצם סדקים שדרכם מבקשת לבצבץ החוויה המודחקת. חלומות הם משאלות מודחקות על פי פרויד והאסוציאציות הם עקיפה של המנגנון המסדר של החשיבה המודעת.
- הטראומה של פרויד: לפרויד יש סדרת חלומות על ילדותו לאחר מות אביו והוא מגיע למסקנה שגם הוא פותה מינית בילדות. הוא בוחן את חלומותיו ומגלה כי אין מדובר על טראומה מינית כי עם על כמיהות ארוטיות הקשורות לאמו. הוא מגיע למסקנה השונה מעמדתו הקודמת וטוען כי הבסיס איננו טראומה מינית אלא כמיהות מיניות לאובייקט אסור, למשאלות מודחקות שלא מומשו. הוא מתנער מתיאורית הילדות.
- השלבים בתיאוריה של פרויד: אם כך, לתיאוריה של פרויד היו 2 גרסאות. הגרסה הראשונה של פרויד: "תיאורית הפיתוי בילדות" התבססה על כך שמקור הנוירוזות הוא בפיתוי מיני בשלב מוקדם יותר (אירועים ממשיים בין אנשים). הגרסה השנייה התחלפה ב-1887 בתיאוריה דחפית שאומרת שלא אירועים מוחשיים עומדים בתשתית הנוירוזות אלא המשאלה המודחקת שיש לכולם לגילוי אריות (מבנה בלתי נמנע). התפתחות האופי בתיאוריה השנייה (אופי תקין או לא) איננה תוצאה של סוציאליזציה אלא היא נגזרת של קונפליקטים שהמבנה הדחפי שלנו מכיל מלכתחילה.
- התפתחות הדחפית של התינוק מראשית התפתחותו: פרויד (ואברמס) ראה בתולדות ההתפתחות הדחפית המוקדמת שלושה שלבים מכריעים. מדובר באזורים ארוטוגניים, אזורי הפורקן, צינורות שדרכם עודף האנרגיה במערכת העצבים מוצא לעצמו מפלט. 3 אזורים כאלה: פה, פי הטבעת, אברי מין
- אצל התינוק האזורים נמצאים מהתחלה אך יש עדיפות לאזורים מסוימים בהתפתחות. להלן המודל המתאר את התפתחות הילד:
- האפיק הראשון של הפורקן של התינוק- הפה ועל כן השלב הראשון הוא השלב האוראלי- הפעילות השלבים הראשונית היא היניקה. הפה משמש מוקד של עונג בפעולת המציצה. התכונות שמתקבעות בשלב הזה: אינטראקטיביות, שיתופיות. אנחנו לומדים יחסים עם הזולת- יחסים של הזנה. תכונה חברתית אופטימית. נדיבות (בצד המקבל של הנדיבות), רצון להתפנק, נכונות לסמוך על הזולת. במקביל אליהן מתפתחים תכנים של אגרסיה שגם היא מזוהה עם הפעילות האוראלית. כאשר התינוק כועס הוא נושך.
- השלב השני הוא השלב האנאלי: השלבים לא מתחלפים באופן מוחלט. הדגש עובר אבל השלב האנאלי מתקיים לצידו של האוראלי. בשלב האנאלי התינוק לראשונה מרגיש שהוא מייצר משהו והוא גאה בכך. כאן לראשונה נולדת תחושת הבעלות- אני יצרתי. זה הופך לקונפליקט כי יחס ההורים הוא שונה לגמרי. שלב הגמילה מהחיתולים הוא מאבק מפני שזה הרגע שלראשונה הילד צריך ללמוד בעצמו. הילד נדרש לרסן את דחפיו על אף שמדובר באקט שהוא נהנה ממנו ולכן מתלווים לעניין ייסורים. נכנסים לשיח מונחים של סדר וניקיון, פרטיות מול פומביות. אם כך, צומח מושג הבעלות וצומחת השליטה העצמית. על כן התכונות המתווספות לאופי הן רכושנות, קנאות, הרצון לצבור, קפדנות, תחרותיות, שליטה עצמית, סדר וניקיון והיחסים עם הזולת בשלב הזה הם לראשונה כוחניים (צריך להיכנע לכללים, יש אלמנט של קבלת מרות). היחס אל הזולת הוא לא בדיוק של אהבה ושיתוף אלא בעלות ולכן קנאה.
- השלב השלישי הוא השלב הגנטלי: שלב "מבוגר"- גיל 3 שבו האפיק המרכזי של הפורקן מתחיל להיות אברי המין. התינוק מתחיל לפתח יכולת לאהבה מסוג "בוגר" שמתאימה למה שעתיד להיות קיום יחסי מין – משהו שיש בו הדדיות בניגוד לסוגי ההנאות המוקדמות שיש בהן אלמנט חד צדדי. כעת התינוק יכול לראות את הזולת כסובייקט ולא כאובייקט. מאחר שיש הדדיות התינוק מסוגל לראות (באופן עמום אמנם) את הזולת כמשהו עם רגשות/רצונות.
לקריאה מורחבת ראו פרויד בין ילדות ומיניות.
- בכל האנשים יש תכונות משלושת השלבים והשאלה היא רק מהן המשקולות- באיזה מידה התכונות מודגשות אצל כל פרט. הסיבה לכך שיש מבני אופי שונים שבהם הדגשים שונים נוגעת לשאלה באיזה מידה עברנו את השלב הרלוונטי. מאחר ובהשקפה הפרוידיאנית הדחפים שלנו אינם מקבלים לעולם פורקן מלא אנחנו תמיד סובלים ממצב של עודף דחף. מה הפתרונות לעודף דחף: שני סוגים של פתרונות: דיכוי או סובלימציה. דיכוי זה ניסיון "לסתום את הפקק" על אפיק הפורקן, להחזיק בפנים את עודף האנרגיה. סובלימציה, מצב בו אנחנו מוצאים פורקן אלטרנטיבי באמצעות "עידון". נושא הסובלימציה הוא "באג" בתיאוריה של פרויד- לדוג' אחד מערוצי הסובלימציה הבולטים הם אמנות– במקום להשתוקק לאם כותבים מחזה על אדיפוס, איך כתיבה משמשת פורקן לדחף שהוא פיזי? לא ברור איך הפנטזיה מהווה פורקן אלטרנטיבי אם אין לה פורקן פיזי. כאשר יש עודף ליבידו אוראלי הסובלימציה מתאימה לדחף האוראלי למשל לעשן, הפרעות אכילה. אבל הסובלימציה יכולה להתבטא בצמא לידע- סקרנות זו סובלימציה של הדחף האוראלי.
- אריך פרום מבאר את פרויד: כאשר מטפלים בעודף הדחף באמצעות דיכוי ו"מתנזרים" התוצאה היא שהדחף נשאר. המחסור בסיפוק נשאר בצורתו הגולמית ולכן מי שדיכא ולא עשה סובלימציה לדחף האוראלי ירצה עדיין למצוץ, לעשן, לאכול. כלומר, הדחף האוראלי נשאר בצורתו הראשונית כביטוי לחסך בסיפוקים אוראליים. לעומת זאת אם הטיפול בעודף הדחף עבר סובלימציה המבוגר יהיה סקרן וצמא לידע.
- התיאוריה הפסיכואנליטית: הבסיס לתיאוריה נובע מכך שלא יכול להיות שכ"כ הרבה טראומות מיניות בוצעו וכן מכמיהות מיניות שלא ממומשות. להלן מבנה הנפש ע"פ פרויד (מוכר גם בתור המודל הטופוגרפי של פרויד):
- איד: שם כולל לדחפים ומהווה את המוטיבציה היחידה לפעול. כאשר הילד נולד הוא מצויד בעקרון העונג. הילד מתנפל על העולם בבולמוס של ניסיון להשיג עונג. הוא מגלה שהניסיון לפעול מתוך התשוקות בלבד (האיד) הוא לא מוצלח ואז מגיע שלב האגו.
- אגו: כאשר עיקרון העונג נתקל בעיקרון המציאות נולד האגו. בשלב האוראלי כאשר הילד מנסה להשיג עונג אירוטי דרך הפה הוא מגלה שהמציאות לא מתמסרת לרצונו. חלק מהדברים שהוא מכניס לפה הם חריפים, קרים, חדים מה שיוצר כאב ולא עונג. מכאן צומח האגו. הילד מגלה שכדי למקסם את העונג צריך להתאפק. האגו הוא איננו מוטיבציה אלא עקרון שיודע לחשב איך אפשר למקסם את העונג ע"י בלימה זמנית. האגו הוא נציג של עקרון המציאות בנפש.
- סופר אגו: הילד מבין כי לא רק עקרון המציאות במובנו הפיזי מגביל את העונג אלא כי יש הגבלה נוספת בנובעת מהעולם האנושי והחברתי. דוגמא לכך היא כי בשלב האנאלי הילד רוצה לעשות את צרכיו ברגע שמתעורר בו הצורך, אך מגיל מסוים מלמדים אותו שעליו לעשות את צרכיו רק בשירותים. מבחינת העולם הפיזי אפשר לעשות את הצרכים בכל זמן ומקום אך בעולם החברתי זה לא קביל. הסופר-אגו מגיע לבשלות רק כשנפתר הקונפליקט האדיפלי.
- הקונפליקט האדיפאלי: קונפליקט מובנה בתוך המערכת הנקרא גם תסביך אדיפוס (לא נובע רק מחוויות חיצוניות או מאופן הגידול). על פי פרויד, הליבידו מוצא פורקן בשלבים שונים של החיים בערוצים שונים. ה"פורט" לפורקן של הליבידו הם האזורים הארוטוגניים בגוף. האזורים האלה הם הפה, פי הטבעת ואיברי המין. כשהילד קטן, עיקר הפורקן מגיע באמצעות הפה, ולכן זה נקרא השלב האוראלי. כאשר הוא מתפתח מגיע השלב האנאלי כשהחלק העיקרי עובר לפי הטבעת. כשהוא מגיע לבשלות, עוד לא בשלות מינית מלאה, אז הפורקן הוא גניטלי – באמצעות איברי המין. (ראה: תיאוריית ההתפתחות הפסיכו סקסואלית של פרויד או פרויד ותסביך אדיפוס)
- הפורקן המיני הראשון הוא בהנקה והאם היא האובייקט. הילד נקשר לאם כאשר הוא לומד לראות בה את המקור הראשי לסיפוקיו. ההרגל הזה נשאר דרך השלב האנאלי ועד הגניטלי. בשלב הגניטאלי הילד מחפש פורקן מיני אצל אמו אך זה אסור שכן האם כבר נשואה ו"שייכת" למישהו. הילד כמה לאמו ולא מוותר על כמיהה זו, אך היא אסורה ולכן אין פורקן לדחף. הכמיהה היא כה אסורה עד שהילד לא מודה בה ומדחיק אותה אל התת מודע. אם לא מוותרים על הכמיהה, אין נתיב לפורקן. מטרת הטיפול היא להעלות מהתת מודע את המשאלות האסורות, להכיר בהן ולוותר עליהן. הרעיון הוא להפנים את האיסורים החברתיים ולנתב את התשוקות לאפיקים לגיטימיים מבחינה חברתית.
