תורת הספרות והתרבות: סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם

סטרוקטורליזם

לא ניתן להבין דברים במבודד אלא רק כחלק ממבנים גדולים יותר.

המשמעות או המובן של הדברים אינם טבועים בתוכם אלא נמצאים מחוץ להם, במוח האנושי שמעניק את המשמעות והמובן (ב57).

היחסים בין שיר לז'אנר הם כמו היחסים בין משפט בעברית ללשון העברית. בניתוח שיר אנו מביאים בחשבון את הז'אנר, ההקשר, המושאים וההיסטוריה שלו כמבנים רלוונטיים להבנתו וכך אנו למעשה מרחיבים את יריעת ההתייחסות אליו ורואים בו ביטוי של מבנים רחבים יותר (לעומת הניו-קריטיסיזם, למשל, שמבקשת לצמצם את ההתייחסות רק לטקסט) (ב58).

הסטרוקטורליזם אינו מנסה להבין את היצירה היחידה אלא מתוך מבנה רחב ומופשט יותר שאליו היא שייכת (מתעניין בתרנגולת ולא בביצה) (ב59)

הסימן: דה- סוסיר

מה לסוסיר ולסטרוקטורליסטים?

הסימן הלשוני הוא שרירותי (ב60)
משמעותה של מילה נגזרת מיחסיה למילים אחרות (פרדיגמה) – זכר מוגדר דרך נקבה. בלשון אין דברים מוגדרים אלא רק הבדלים בין דברים (ב61-62)
הלשון מכוננת את הדברים בעבורנו. התודעה האנושית מעניקה משמעות לדברים והיא עושה זאת באמצעות הלשון (ב62-63).
לאנג ופארול. המבע היחידי כביטוי של מערכת מופשטת. (ב64)

בקצרה, הלשון יוצרת מציאות ולא רק משקפת אותה. בטבע אין באמת הפרדה ברורה בין עונות השנה, אלא רק בלשון. סוסיר השפיע על הסטרוקטלורליסטים בכך שהציג את הלשון כמערכת המכילה את עצמה בה כל פרט מתייחס לפרט אחר וכך יוצר מבנים רחבים יותר של משמעות (ב63).

הפרט מקבל משמעות רק בתוך המערכת (דוגמת ה"רכבת של 8:25" שמקבלת את משמעותה רק ע"י הרכבות שלפניה ואחריה)

העיסוק הסטרוקטורליסטי

לוי שטראוס השתמש בסטרוק' לשם ניתוח אנתרופולוגי של מיתוסים וטען כי את המיתוס הבודד (פארול) אין להבין אלא כחלק ממכלול או מחזור של מיתוסים (לאנג) שיש לחקור את היחסים בין אלמנטים שונים בהם (ב66).

הסטרוק' ראו בכל תוצר תרבותי כביטוי של מערכת סימנים מובנית שאותה ניתן לפענח ולקרוא (ב66-67)

כך גם באופנה למשל. השימוש בפרטי הלבוש מציית לחוקים (וגם שבירה של חוקים מצריכה חוק קודם) ופרטי הלבוש מקבלים את משמעותם מתוך צירופם יחד (נעלי לכה יהיו חסרות משמעות עם מכנסי ברמודה, אלא אם הכוונה היא התרסה) (ב67).

מה עושים הסטרוקטורליסטים

מנתחים מבנים סיפוריים ומקשרים אותם למבנים רחבים יותר (כמו ז'נאר, קשרים אינטר טקסטואליים, דגמי נרטיב וכו')
רואים את מבני הספרות כמקבילים למבנה הלשון.
מתייחסים לכל דבר בתרבות המערבית כמערכת "סימנים" (ב69)

סטרוקטורליזם והביקורת החדשה(ה158)

דומה

המחבר והמציאות אינם רלוונטיים לפרשנות
ניתן להגיע לניתוח אובייקטיבי.

שונה

ביטול רלוונטיות המחבר נובע בסטרוק' מתפיסת הספרות כמערכת אוטונומית. אצל הביקורת החדשה היא נובעת מהיות היצירה מתייחסת למציאות ומכילה בתוכה משמעות שניתן לפענח.
הביקורת החדשה חיפשה את האפקט הפסיכולוגי של הטקסט על הקורא. הסטרוק' עסק במבנים אטונומיים מהאדם.
הביקורת החדשה עסקה בניתוח הטקסט היחיד, הסטורק' התעיינו בה רק בכדי להסיק ממנו מבנים כלליים.

סטרוקטורליזם ופורמליזם רוסי (ה159)

דומה

הטקסט היחיד הוא מקור להסקת מסקנות כלליות.
המחבר וההקשר לא רלוונטיים.
צורה או מבנים אך לא משמעות חיצונית ופרשנות.
פעילות תיאורטית של ניסוח חוקים כלליים.
הסתכלות שכלתנית מול פסיכולוגית של הביקורת החדשה.

שונה

הפורמליסטים התמקדו ובידדו את "הספרותיות", הסטרוק' ראה בה תוצר תרבותי שהוא חלק ממערכת רחבה.
הפורמליסטים חיפשו את הייחודי בספרות, הסטרוק' התעניין בחוקים שמאפשרים את יצירתה.
לשון הספרות מנוגדת ללשון הרגילה אצל הפורמליסטים, הסטרוק' רואה את הספרות כנובעת מתוך הלשון.

פוסט סטרוקטורליזם ודקונסטרוקציה

הפוסט-סטרוק' טענו כנגד הסטרוק' כי הם לא השכילו ללכת עד הסוף עם תוצאות מסקנותיהם. עם הלשון היא שמעצבת את המציאות, הרי אין כל נקודת התייחסות אובייקטיבית שיכולה לשמש כבסיס להבנה (ב83).

בהעדר "מסומן טרנסצנדנטלי" המשמעות תלויה בלשון והיא שמכוננת בעבורנו את דרכי התפיסה (ה173).

"משמעויותיהן של המילים אינן טהורות לגמרי" – המילה "אני" מכילה בתוכה גם את המשמעות של המילה "אנחנו" וגם את של "עני".

הלשון היא חמקמקה, פלואידית, סותרת את עצמה ואינה תלויה בכוונת הדובר.

סימן צף: המשמעות של מסומן מוסברת על ידי מסמנים אחרים שמוסברים על ידי מסמנים אחרים (וכך הופכים למסומנים) וכך מתערערים גבולות הסמנטיקה (ה178)

להשלים???

פוסט מודרניזם

מודרניזם

משמעתו זניחת הפרקטיקות המקובלות עד סוף המאה ה-19: מוסיקה כבר לא מלודית והרמונית, ציור כבר ללא פרספקטיבה ופיגורטיביות אלא מופשט, באדריכלות הוחלפו החומרים ואומצו צורות גיאומטריות פשוטות והריאליזם בספרות נדחק והוחלף בנסייניות.

בספרות:

דגש על אימפרסיוניזם וסובייקטיביות.
התרחקות מאובייקטיביות.
טשטוש גבולות בין ז'אנרים.
שבירת הקומפוזיציה המסורתית הלינארית.
נטייה למודעות עצמית.
מעבר מגיבור לאנטי-גיבור.

דרך אחת לגשת לזה היא לראות את המודרניזם והפוסט-מודרניזם כמקבילות ולא עוקבות. שניהם מקוטעים וחסרי סדר, אך בעוד שהמודרניזם מתייסר על כך, הפוסט-מודרניזם חוגג את זה (ב112).

במודרניזם ניתן למצוא סגפנות, חסכנות ומינימליזם כריאקציה לעיבוד-היתר של המאה ה-19 (בארכיטקטורה: "פחות הוא יותר", "קישוט הוא פשע"). הפוסט מודרניזם דוגל בהפרזה, בעירוב טעמים ודוחה את ההבחנה בין תרבות גבוהה ופופולרית. (ב113).

האברמס – "המודרנה – פרויקט שלא נשלם"

מייחס את תחילת העידן המודרני לתקופת ההשכלה (מאה 17-18) שמאופיינת באמונה בכוחה של התבונה להועיל לאנושות. המודרניזם של המאה ה-20 הוא למעשה סופה של התקופה והבעת אבל על הקריסה של הבטחת התבונה (ב113-114). האברמס ראה בנטישת ערכי התבונה והקידמה גם את נטישת ערכי הצדק וכינה את הפוסט-סטרוק' "שמרנים צעירים".

ליוטאר

התעצבן על האברמס וטען כי המודרנזים הוא עוד כוח השואף לטוטאליות (כמו הנצרות, המרקסיזם והאמונה במדע – מטה-נרטיבים) והוא מגדיר את הפוסט-מודרניזם כ"כפירה במטה-נרטיבים" – אין תקווה לשלמות אחידה ואנו נאלצים להסתפק ב"מיני-נרטיבים" אקראיים וזמניים (ב115)