המקרא משבח את המלכים אסא, יואש וחזקיהו על פעולותיהם למיגור פולחן זר ביהודה ומכך אנו למדים על השפעות זרות של עמי הסביבה על אופי הפולחן ביהודה וכניסת אלמנטים נוכריים לבית-המקדש. האטיולוגיה המקראית תולה את הסיבות לפילוג הממלכה בחדירת פולחן זר עוד בימי שלמה (מלכים א יא, ז-ח) והכרונולוגיה שלו מראה כיצד ההתבוללות הדתית הייתה מעורבת במהלכים פוליטיים וקשרים מדיניים עם עמי הסביבה, בניהם קשרי נישואים עם בנות ממלכות שכנות ש"ייבאו" עימן השפעות זרות לתוך ירושלים.
התנ"ך (ואף עדויות ארכיאולוגיות[1]) מראה כי בני-ישראל לא היו "עם בדד ישכון" וכי הם היו נתונים להשפעות תרבותיות ודתיות של עמי הסביבה שנשלבו ביחסים הפוליטיים עימם. מההתייחסות לאסא במלכים א טו, יא-יד אנו למדים כי בתקופה שקדמה לו נכחו בירושלים "גילולים" (אלילים) וכן פולחן האשרה אותו ניתן להסיק מההתייחסות לקדשים ולמפצלת (אולי פסל) הנושאת את שמה. גם פולחן הבעל התקיים בי-ם כפי שניתן ללמוד ממלכים ב יא, יח. כך נראה שבתקופות שונות נסדק המונותיאיזם של עם ישראל בהשפעת עמי הסביבה, ולבד מן האלים והפולחנים עצמם שחדרו לתרבות הדתית של יהודה וישראל חדרה גם התפיסה הפוליתיאיסטית לפיה אין סתירה בעבודת אלים שונים במקביל. כך פולחני אשרה ובעל לא החליפו את עבודת אלוהי אברהם ויצחק אלא נכנסו לצידה בקרב העם ובמוקד הפעילות הדתית- בית המקדש. כך נוצר מצב שמלכים שרצו ברפורמות דתיות נדרשו "לטהר" את הפעילות הדתית מהיסודות הדתיים שחדרו אליה, האקט הראשון המתבקש הוא אכיפת הדיבר "לא תעשה לך פסל…".
התנ"ך (אולי מנקודת מבט מיזוגנית וקסנופובית משהו) מראה כיצד קשרי נישואים פוליטיים היוו נתיב דרכו חדרו השפעות זרות, ודוגמא לכך מממלכת ישראל היא ההתנצחות המתמשכת בין אליהו הטהרן לבין איזבל עובדת הבעל שהסיטה את אחאב. קשרי נישואין בין משפחות שלטון היו מאז ומתמיד דרך לכריתת בריתות והבטחת קשרים מדיניים ותוצאתם היא הצבתה של בת חברה זרה בעמדת מפתח רבת השפעה וזכויות בחברה שאליה נכנסה. מעמד ה"גבירה" העניק למחזיקה בו הן אוטונומיה פולחנית והן יכולת השפעה והשילוב בין השניים שימש כצינור להחדרת השפעות מכור מחצבתה. כזו הייתה מעכה אם אסא שמוצאה בממלכת גשור והיא מתוארת (מלכים א טו, יג) כמי שהכניסה פולחן זר לירושלים אם כי ככל הנראה במסגרת מצומצמת של סביבתה בלבד. הגדילה לעשות עתליה שהחדירה פולחן זר במסגרת רחבה יותר. לטעמי לא סביר לתלות את כל כניסת הפולחן הזר לירושלים בתקופה זו בעתליה בלבד, ודעתי היא שעתליה הייתה למעשה ביטוי של השפעות פיניקיות שהחלו בקשר הפוליטי בין ממלכת ישראל וצור. אם לא נרכז את מלוא האחריות בדמות אחת בלבד סביר לשער שפולחן הבעל ויסודות פיניקיים חלחלו ליהודה דרך ישראל וכי עתליה, בנישואיה ליהורם, היוותה כוח פוליטי (לימים אף מלכה) שיכול היה לבסס את הפולחן ברמה הממלכתית-רשמית. יש לציין כי בשני המקרים של מעכה ועתליה זימנו להן הנסיבות עמדות כוח גדולות מאלו שבאופן מסורתי עומדות לרשות המלכה והן שתיהן היוו שליטות בפועל.
כאשר עלה אסא לשלטון הוא פעל למיגור היסודות הזרים של פולחן האשרה תוך סילוק ה"קדשים" וביעור ה"גילולים" שככל הנראה היו צלמיות שרווחו בירושלים, באקט סימבולי-הצהרתי הוא מסיר את פסל ("מפלצת") האשרה ושורף אותה. כמו כן הוא מדיח את מעכה ממעמד ה"גבירה" כנראה בשל זיהויה כמקור החטא או כגורם להפצתו.
עצם עלייתו של יואש לשלטון כבר נבעה מתוך התנגדות לפולחן הזר ופעולות יהוידע הכוהן שנעשו בתמיכה ציבורית (כוהני המקדש, אנשי צבא ו"עם הארץ"), ואילו יואש מצידו הפעיל לחצים על הכוהנים לטיהור בית-המקדש מהשפעות זרות. אולם ייתכן ועיקר משמעות פועלו של יואש טמון ברמה העקרונית של חידוש עקרון ההורשה של המלכות וביסוס השלטון על ברית משולשת בין אלוהים, המלך והעם.
לסיכום, דעתי היא כי אמונה דתית ושלטון הם שני נושאים המחוברים זה לזה בטבורם לאורך מרבית ההיסטוריה וביתר שאת בתקופה הנדונה. תהליכים פוליטיים ומדיניים השתרגו באופי הדת הנהוגה ופעולותיו של גורם כזה או אחר להנהגת פולחן כזה או אחר נבעו במידה רבה מזיהוי אותו פולחן כמקור כוח שיניב תשואות פוליטיות. עתליה קידמה את פולחן הבעל כחלק מביסוס שליטתה, כך המחבר המקראי משבח את המלכים שפעלו למיגור השפעות זרות אך ספק אם מניעיהם לכך היו יראת שמיים בלבד. לדעתי סביר להציע שביסוס פולחן אלוהי ישראל שירת בעלי אינטרסים שונים (כמו כוהני המקדש) ובראש ובראשונה את מלכי בית דוד שקיבלו את הלגיטימציה לשלטונם מתוקף האמונה הדתית (עקרון הבחירה).
מבוסס על : ירושלים לדורותיה
[1] למשל: רבקה ניר, ירושלים לדורותיה – יחידה 1, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1984. תמונות בנספח לאחר עמוד 148, פריט 5: ראשי צלמיות פריון.
