שיטות לבינוי אומה –
שיטת כור ההיתוך היא שיטה בה השתמשו מנהיגי המדינה בראשית דרכה, היא נודעה בשם הציוני "מיזוג גלויות". המונח מתייחס לערבוב קבוצות אתניות שונות יחד, ויצירת קבוצה אתנית חדשה ומגובשת עם ערכים המשותפים לכלל הקבוצות. כל קבוצה תורמת משהו, כאשר בסוף התהליך הקב' השונות נעלמות ונוצרה קב' חדשה בעלת זהות חדשה המורכבת ממגוון הזהויות הקודמות (הצבא מהווה כלי עיקרי בתהליך).
בפועל, כור היתוך פירושו היה התכת כלל הקבוצות לקבוצה אחת, ואילו אצלנו אולצו קבוצות חלשות, בעיקר הקבוצה המזרחית, לוותר על מרכיבי התרבות המרכזיים שלהן ולאמץ את הדגם של התרבות האשכנזית ההגמונית. באידיאולוגיה שהנחתה את מפעל קליטת העלייה של שלטון מפא"י בראשות בן גוריון שפעלה למזג את העולים לארץ אלו באלו וליצור ישראלי חדש שונה בתכלית מהיהודי הגלותי תמכו חלק מאנשי האקדמיה דאז. חלקם טוענים שלא הייתה ברירה אלא לגשר על הפערים בין כל הקבוצות שהיגרו למדינה, אחרים טענו שכור ההיתוך היה מנגנון דורסני שניהלה האליטה האשכנזית (ר' קימרלינג בהמשך) וסופו היה הטמעה בפועל.
שתי שיטות נוספות לבינוי אומה הן:
טמיעה – מיזוג של קבוצה אחת באחרת. התוצאה הסופית היא אינטגרציה: קב' אחת נעלמת והשנייה נשארת. קיימת תרבות דומיננטית שהופכת להיות התרבות והזהות הקולקטיבית כאשר הקבוצות האתניות, המיעוט, מצטרפות לתרבות הדומיננטית.
בעוד שבכור ההיתוך כל קבוצה נותנת משהו מעצמה ליצירת זהות חדשה, בשיטת הטמיעה קבוצה אחת בהכרח תאבד את הייחודיות בתוך הזהות החדשה שהיא הזהות של הקבוצה הדומיננטית. טמיעה היא תהליך הדרגתי טבעי, בלתי מכוון ולאו דווקא מודע לעצמו.
הטמעה – הכוונה שיטתית של קבוצות אתניות להטמעה בתוך הזהות החדשה הרצויה למנהיגי האומה. ב"הטמעה" המדובר במדיניות שיטתית, המנוהלת באופן מעוון להבטחת ביצוע התהליך.
בפועל אם כן לא התקיימה לדעת מבקרים שיטת כור ההיתוך כלשונה אלא הטמעה שלא צלחה. פרופ' ברוך קימרלינג מכנה את התרבות הזאת "אחוס"לים": אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומיים (ציונים). לדבריו, "תרבות זו כפתה את עצמה על התרבויות האחרות וגרסה אותן במגרסה תרבותית פוליטית כדי לעשותן לעם חדש באמצעות מנגנוני כור ההיתוך". כך שוכנו העולים במושבים הטרוגניים רומנים,עיראקים, תימנים ומרוקאים. הם היו חייבים לוותר על שפתם וללמוד עברית. מערכת הבריאות כפתה עליהם פיקוח ילודה ומיגור מחלות, ומערכת החינוך ניסתה 'להתיך' אותם למציאות חדשה עם שינוי שמות, שינוי שפה, מעבר לחילוניות והשתלטות תרבותית. רק שתי קבוצות היו פתורות מן התהליך הזה: החרדים והערבים.
בקצרה, שלילת הגולה, החתירה למהפכה תרבותית בא"י, ויצירת אדם ישראלי חדש הזינו את הגישה הפטרנליסטית כלפי עולי המזרח באמצעות מדיניות כור ההיתוך שהוכיח ששלילת המסורות תרבותיות-גלותיות של עולי ארצות המזרח לא מאפשרת להם להשתלב בתרבות החדשה והם נדחקו לשוליים. כך נוצר אב-טיפוס מזרחי.
ההתבדלות שנוצרה היתה בעיקרה תוצאה של רשתות חברתיות. מסורת המשפחה המורחבת שחיה יחד, קיומם של בתי כנסת ספציפיים שחיזקו את הלכידות העדתית בקרב בני המזרח יותר מאשר אצל יוצאי אמריקה-אירופה שאצלם נוצרה קהילתיות על בסיס שפת אם משותפת. גורם נוסף שהשפיע על יצירת רשתות חברתיות היה הסטטוס החברתי וההשכלתי. ככל שהוא גבוה יותר כך יש פחות התבדלות. זה חוצה את גבולות העדה. (גם הגורם הדורי מצמצם, כאמור, את גבולות העדה).
ההתבדלות העדתית יוצרת התלכדות סביב סמלים משותפים של זהות שהופכת למשאב פוליטי. הלכידות העדתית מתקיימת בארץ על בסיס תחושות של קיפוח חברתי-מעמדי שמהווה גם בסיס לגיוס חברתי-פוליטי.
מבחינה תרבותית גילויי גיוס תרבותי כמו להקות זמר ומחול הם סממן של רצון לטיפוח המורשת האומנותית-תרבותית ששנים רבות הייתה רדומה לעומת התרבות הישראלית הדומיננטית ששלטה, ובנוסף, יש להתייחס גם אל המניעים פוליטיים.
הפוליטיקה של השסע העדתי –
מבחינה פוליטית, האליטות הפוליטיות הכירו בעוצמת המזרחים בחברה הישראלית והמשקל האלקטוראלי של בני עדות המזרח שהולך וגדל בגלל שיעורי לידה גבוהים וציבור המצטרפים מדי שנה לציבור הבוחרים. בפועל, מה שקרה הוא שהשיח הפוליטי והמפלגתי עשו שימוש בתחושות הקיפוח העדתי והשאיפה לשיפור המעמד החברתי-כלכלי (שניזון מהמרירות נגד הממסד המפא"יניקי), התרבותי והפוליטי של מה שהוגדר כ"ישראל השנייה". כך הלכה ונוצרה התארגנות פוליטית על בסיס עדתי, מעין הצבעת מחאה, דוגמת רשימת הספרדים והתימנים, תמ"י וש"ס.
מתוך צרכים פוליטיים של המפלגות נוצרה חפיפה בין השסע העדתי לבין השסע הריבודי-מעמדי שהדגישו את ההתבדלות והציעו אינטגרציה. וכך, הקיטוב העדתי הפך במידה רבה גם לקיטוב פוליטי – מפלגתי. תופעה זו בולטת רק בהרכב בוחרי המפלגות ולא בהרכב נבחריהן.
הניגוד "מזרחי-אשכנזי" הוא אחת היצירות החשובות של התודעה הישראלית. הכרה זו נוצלה ע"י הממסד הפוליטי לצורך גיוס מפלגתי. החוגים הדתיים לא היו שותפים לתרבות החילון ושלילת הגלותיות. יהודי המזרח ראו במסורתם הדתית ביטוי ליהדות אותנטית מלאה, וכך נוצר פלורליזם תרבותי מלווה בניכור וייצור סטריאוטיפים הדדיים ללא תודעת שוויון ערכים תרבותיים.
