הקשר בין צבע לבין רגשות ביצירת האמנות הוא קשר שהיה מוכר לאמנים ולצופים ביצירת אמנות כבר מימי קדם. הדיון השיטתי הבולט הראשון בעת החדשה של הקשר בין צבע ורגשות נעשה במסגרת תורת הצבע של גתה. האמן, המשורר והפילוסוף הנודע יוהאן וולפגנג פון גתה פרסם בתחיל המאה ה-19 את תורת הצבע של גתה שעסקה בנושא של תגובות רגשיות לצבע של בני אדם . לפי תורת הצבע של גתה. לדעתו של גתה הצבעים החמים כמו אדום, כתום וצהוב מעוררים תחושות של דינמיות וחיות "חיוביים". מנגד הצבעים הקרים יותר של כחול וסגול מעוררים רגשות "שליליים" שלמלנכוליה.
הנושא של תגובות רגשיות לצבע המשיך וממשיך להעסיק את עולם האמנות עד היום. עולם הפרסום יודע היטב כי צבעים מסוימים יכולים למשוך את עינו של צרכן מסוים יותר מצבעים אחרים, וכך למשל כמעט לעולם לא תמצאו מוצרים המיועדים לגברים שצבועים בצבעים סגולים. אנו מרגישים באופן אינטואיטיבי שצבעים עזים מעוררים בנו תחושה שונה מאשר צבעים רגועים יותר וכי יש להם קשר ישיר לחווית הצפייה שלנו ביצירה. השימוש שעושים אמנים בצבעים בכדי לעורר תגובות רגשיות לאמנות יכול למשל להתבטא בעיצוב האווירה של הציור וכן הדגשה של אלמנטים מסוימים על ידי חריגה מצבע מקומי. הנגדה בולטת של צבעים משלימים למשל יכולה ליצור מתח מעניין בציור ולהבלי את הצבעוניות שלו. התכונות ההבעתיות של הצבע שימשו היטב את האקספרסיוניזם בניסיון שלו לבטא את רגשות האמן שלבשו לבוש של צבע, לעיתים מודגש ומוקצן.
אך הצבע בתרבות מתפקד גם בתור סמל. צבע כסמל הוא יסוד מוכר באמנות עוד מלפני תקופת הרנסנס בה החלו אמנים להשתמש בכוחו ההבעתי של הצבע ויכולתו לגרום תגובות רגשיות לצבע. הצבע כסמל מתפקד בשלושה מישורים עיקריים: קישור אסוציאטיבי הקושר בין צבע מסוים לאובייקטים מסוימים כמו למשל את הצבע הצהוב לשמש או האדום לאש. היסוד השני הוא הקונוטטיבי ומתייחס למשמעויות נלוות של צבע כמו הצבע הכחול שמשדר "קור" או הירוק שמציין טבע. ולבסוף, הצבע יכול לתפקד בתור סמל על ידי דברים שמייחסת לו התרבות כמו למשל צבע התכלת ביהדות. דוגמאות נוספות הם צבעים לאומיים של תנועות או מדינות שיכולים לבוא לידי ביטוי בציורים וכן אטריבוטים תנ"כיים לדמויות כמו למשל צבע הארגמן שתמיד יהיה צבע השמלה של מריה מגדלנה בציור המסורתי.
