הציור האימפרסיוניסטי יכול להיחשב בעיני רבים כתחילת המודרניזם באמנות. האימפרסיוניזם החל את דרכו בסוף המאה ה-19 עם ציירים בולטים כמו קאמי פיסארו, אלפרד סיסלי וכמובן קלוד מונה. מבחינה טכנית דוגל אימפרסיוניזם בויותר על רישום של אובייקט לפני הציור אלא עבודה ישירה עם צבע שמבטאת חוויה ישירה יותר. האימפרסיוניזם ביקש לראות את הטבע "כפי שהוא" ולכן דווקא חרג מריאליזם של ייצוג מציאות אל מה שיכול להחשב בתור היפר-ריאליזם המתחקה אחר תנועות הצבעים בטבע.
תורת הצבעים של שברל הייתה אחד מהיסודות התיאורטיים החשובים ביותר של הציירים האימפרסיוניסטים. האימפרסיוניזם עשה שימוש בצבעים משלימים על פי התיאוריה של שברל בכדי ליצור אפקטים של מיזוג צבעים וליצירת עושר צבעוני בציור האימפרסיוניסטי. עיקרון זו בא לידי ביטוי בצורה טכנית על ידי שימוש במשיכות מכחול קצרות וצפופות של צבעים שונים שיחד מתמזגים בכדי ליצור את הצבע שבסופו של דבר מתקבל בעין הצופה.
הניאו-אימפרסיוניזם מבית מדרשו של ז'ורז' סרה השתמש בשיטה הנקראת "דיוויזיוניזם". דיוויזיוניזם הוא שיטת ציור בה גוני הצבעים מתקבלים על ידי נקודות צבע קטנות של צבעים משלימים המתערבבות זו בזו. הצבע אינו מתערבב על בד הציור אלא בעינו של הצופה. השימוש הקיצוני בטכניקה הדיוויזיוניסטית קיבל את השם של "פואנטיאיזם" או הנקדה. פואנטיאיזם או הנקדה היא שיטה העושה שימוש בנקודות קטנות רבות של צבע שיחד משתלבות בכדי ליצור את הגוון שבסופו של דבר נקלט בעינו של הצופה. שיטה זו, כאמור, הייתה ממאפייניו של הציור הניאו-אימפרסיוניסטי.
האימפרסיוניזם היווה שבירה של ממש בתולדות האמנות והוא, כאמור לעיל, מסמן בעבור רבים את המעבר אל המודרניזם. בהקשר זה מעניין לציין את עניין ההיפר-ריאליזם שצויין לעיל אך גם את העובדה כי שימוש בטכניקות של האימפרסיוניזם, כמו דיוויזיוניזם וכן הנקדה, למעשה מסבות את תשומת הלב למעשה היצירה ולפעילות המכחול של האמן, זאת בניגוד לניסיון במאות הקודמות "להעלים" את נוכחותו של האמן. בכך יש הנכחה של פעולת הציור שאף היא מאפיין מעניין ביותר של הזרם האמנותי אימפרסיוניזם. הניסיון להגיע לתיאור המדויק ביותר של המציאות עבר התפתחות מרתקת מאז ימי הרנסנס ועד לעת המודרנית, והציור האימפרסיוניסטי הוא אולי הציר או המתווך מהחשובים שבתהליך זה.
