בחלק הראשון של "יסודות הטוטליטריות" משחזרת חנה ארנדט את התפתחות האנטישמיות במאות ה-18 וה-19, בחלק השני את הופעת הגזענות והאימפריאליזם במאות ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ועד הנציונל-סוציאליזם. ובחלק השלישי בשתי הצורות ההיסטוריות של שליטה מוחלטת. ארנדט דוגלת בתזה לפיה תהליכים אלו של עליית הטוטליטריות מבוססים על ההרס ההולך וגובר של המרחב הפוליטי באמצעות ניכור הפרט בחברת ההמונים, על רקע התפוררותן הבו-זמנית של מדינות הלאום באמצעות הדינמיות של האימפריאליזם, צורות מסורתיות של פוליטיקה, נחותות בבירור מהטכניקות של תעמולה המונית של התנועות הטוטליטריות.
לדברי ארנדט, ההיסטוריונים של התקופה המיידית שלאחר מלחמת העולם השנייה לא הצליחו לענות על השאלה מדוע דווקא היהודים סבלו מהתעללות, רדיפות והשמדה. נקודת המוצא של ארנדט היא ביקורת על האידיאולוגיות של המאה ה-19, שבאמצעותה היא מפקפקת בתזות ובנהלי ההיסטוריוגרפיה שהיו נהוגים עד אותה נקודה. ארנדט מתרחקת במודע מהסברים סיבתיים מהתיאורים הרגילים של ההיסטוריה הפוליטית על ידי הצגת ניתוח של מקורות תולדות הרעיונות והיסודות העיקריים של הנציונל-סוציאליזם, המתחשב בהסתבכויות הפוליטיות הבסיסיות במקום לצמצם את מה שקרה להם. היא מתקרבת לאופי של הנציונל-סוציאליזם והסטליניזם כ"פריצה בהיסטוריה" מאשר עבודות קודמות על תנועות טוטליטריות.
ב"יסודות הטוטליטריות" מציגה ארנדט את התזה לפיה כל השקפת עולם או אידיאולוגיה יכולה להרתם על ידי תנועה טוטליטרית שתהפוך אותה לצורת ממשל חדשה באמצעות טרור מסיבי. ארנדט מכנה את הכללת כל תחומי החיים במערכת השלטון (לא רק פוליטית) כקריטריונים להבחין בין "שלטון טוטאלי" לדיקטטורה רגילה. ארנדט הזהירה ב"יסודות הטוטליטריות" כי בנוסף לקומוניזם, האנטי-קומוניזם, כ"אידיאולוגיה הנגדית הרשמית" של תקופת המלחמה הקרה, נוטה לפתח תביעה אימפריאלית ובאופן כללי שאיפה לשליטה עולמית.
ראו גם: חנה ארנדט / המצב האנוש
