התיאוריה של פבלוב, סקינר ותורנדיק מסבירות את תהליך אלמידה כקשר בין גירוי לתגובה. הביהב' מתבססים על דגם הכולל 3 אלמנטים: גירוי>קופסא שחורה>תגובה. לדעתו של טולמן המבנה התיאורטי הנ"ל הוא פשוט מידי ולמעשה התהליך יותר מסובך – לטענתו הסכמה של גירוי תגובה מסביר רק את הלמידה הפשוטה ביותר, בכל הלמידות היותר מורכבות לא נוצר קשר ישיר בין גירוי לתגובה, אלא קשר זה נעשה באמצעות משתנים מתווכים שונים, ביניהם ההנעה של האורגניזם, ניסיון חייו, תנאי המצב המסוים בו מתרחשת הלמידה וכו'. עפ"י טולמן יש לתאר את הסכמה הכללית של תהליך הלמידה באופן הבא: גירוי >> משתנים מתווכים של האורגניזם (=רצונות, ציפיות, מחשבות וכו' הם אלו אשר ישפיעו על הלמידה) >> תגובה – דגם זה של טולמן נזנח ושוב זכה להכרה בשם חדש:הגישה הקוגניטיבית ללמידה או הגישה הביהביוריסטית-קוגניטיבית. טולמן חלק על טענת הביהב' שללא חיזוק לא תתרחש למידה. לדבריו התנהגות תלמד גם בהעדר חיזוק. סוג למידה זה כינה בשם למידה חבוייה (סמוייה) (=למידה של סימנים, למידה ללא חיזוק) הנרכשת בלא שהלומד יהיה מודע לה. למידה זו אינה גוררת בעקבותיה סיפוק ואיננו מודעים לעובדה כי למדנו משהו אך בהזדמנות ראשונה הלמידה באה לידי ביטוי בהתנהגות. את תהליך הלמידה החבוייה הדגיש בניסוי שערך על עכברים – הוא שם שתי קבוצות במשך 10 ימים במבוך. לקבוצה אחת נתן חיזוק ולשנייה לא והוא גילה כי גם הקבוצה של קיבלה חיזוק ידעה לצאת מהמבוך ובעצם הממצא שקבוצה ב' למדה בקצב מהיר יותר מקבוצה א' סותר אלמנט בסיסי בתיאוריה הביהב' ללמידה. כלומר, למידה חבויה יוצרת ידיעה פוטנציאלית אצל הלומד, הידיעה הפוטנציאלית מיתרגמת הלכה למעשה להתנהגות גלויה רק כאשר עולה סיבה מספקת לכך, או רק כאשר נוצר מצב הנעתי מתאים. טולמן מתנגד לדעה לפיה למידתם של העכברים מורכבת משרשרות של גירוי-תגובה החוברות זו לזו. העכבר הלומד דרכו במבוך אינו מגיב תגובה מוטורית (פניה ימינה שמאלה) לכל גירוי העומד בדרכו אלא יוצר לעצמו מעין מפה הכרתית (מפה קוגניטיבית, מה שמחנה את הלמידה זה אסטרטגיה ולא רק למידה / צבירה של קשרי גירוי תגובה) של מבנה הדרך כולו ולכן משמעו של כל חלק מן הדרך היא צעד נוסף לקראת המטרה. כיוון שהעכבר יודע לכאורה היכן המטרה הוא מסוגל לשנות את תגובותיו ולהתאימן לתנאים החדשים בסיועה של המפה ההכרתית שיצר לעצמו (ניסוי מבוך מוצף – לעכברים בניסוי שלו יש מפה של יעד ומפה שצריך לחשוב מה לעשות כדי להגיע אל היעד). טולמן גם הדגיש את המרכיב של הציפייה. ציפייה זו בעצם השערה שהאורגניזם בוחן ובצלם מרגע שהאורגניזם גילה קשר מסויים הוא מפתח ציפייה שגם דבר אחד יוביל לשני (אישוש ציפיות = התאמה בין הציפייה לבין התוצאה, תתרחש למידה). מקפרליין, 1930 ערך ניסוי על עכברים שלאחר שלמדו את דרכם במבוך הציף הוא את המבוך ונוכח לדעת שעל אף ההצפה, העכברים מצאו דרכם ושחו אצת היציאה. גם בני אדם יוצרים לעצמם מפות הכרתיות של מקום ושל זמן והם מתכננים את דרכם עפ"י מפות אלה, כך למשל לומדים אנשים מפות הכרתיות של חלוקת הזמן ביממה או של מערך חדרם. גם תיאוריות הלמידה המבוססות על תאוריית הגשטאלט מדגישות שהאורגניזם תופס את המצב הכולל. למידה היא תוצאה של הארה פתאומית של תפיסת מצב נתון תוך ארגון חדש והסתגלותי של תפיסת המצב, למידה כזו נקראת בוננות וקוהלר תארה "כחוויית אהה".
לסיכום, התאוריה של טולמן הינה תאוריה הכרתית העוסקת בהתנהגות השלמה ולא בתגובות בודדות והיא רואה את ההתנהגות כמופנית לקראת המטרה. המטרה מכוונת את ההתנהגות אל המטרה באמצעות סימנים משמעותיים שונים. כוננות, מטרות, בוננויות וגורמים אחרים הטמונים באורגניזם משמשים כתהליכים מתווכים בין הגירויים מן העולם הפיזי החיצוני או מן התהליכים הפזיולוגים הפנימיים לבין תגובת האורגניזם. היינו האורגניזם הוא אקטיבי ביצירת תגובותיו לעולם החיצון.
חזרה אל: למידה \ פסיכולוגיה בחינוך – סיכומים
