הפרק עוסק בחשיבות העיסוק בפילוסופיה חברתית-פוליטית ובפילוסופיה אנליטית ביחס לעשייה חינוכית בשטח. שוויון- זכות ליחס שווה מידי החוק. לילדים יש כישורים ונטיות שונות, ולכן אין לחייבם בתכנית אחידה וסטנדרטית. אם נעשה זאת, רק נגדיל את הפערים. אין להשיג שוויון באמצעות כיוון לציונים שווים. אחידות תוביל לחוסר שוויון. יש לספק הזדמנויות שוות כדי להגיע לתוצאות שוות. זה לא ריאלי לדרוש תוצאות שוות מתלמידים בעלי רקע סוציו אקונומי שונה. גורמים סביבתיים רבים משפיעים על הצלחת התלמידים בבית הספר. אחריותיות- הדרישה לאחריותיות הגיעה לחינוך מקהילת העסקים, הדורשים מהשכירים דין וחשבון על ביצועיהם הקשורים לרווחים. בדומה לחינוך, בו המורים נדרשים לתת דין וחשבון על ביצועים ויעילותם בייצור למידה אצל התלמידים. לבתי הספר יש הרבה יעדים מהותיים והם מאורגנים כך שיסייעו לתלמידים ללמוד מגוון של מיומנויות, והם גם מופקדים על חינוך אזרחים. קיים ויכוח היסטורי על מטרות החינוך. מחנכים הפיקו דוח עקרונות מרכזיים, הממליץ על 7 יעדים גדולים של החינוך: בריאות, שליטה בתהליכים יסודיים, חברות בעלת ערך בבית, ייעוד מקצועי, אזרחות, שימוש בעל ערך בפנאי ואופי מוסרי. יש להחיות את הדיבור על יעדים בחינוך, ועל הדרך שבה יושגו. הבחנה בין אחראי ואחריות- אחריות ואחריותיות מצביעות על כיוונים שונים. אנו חייבים בדין וחשבון (אחריותיות) למפקח (למישהו מעלינו), אך אנו אחראים כלפי אלה שמתחתינו. חוש האחריות בהוראה דוחף אותנו לחשיבה על קידום מיטב האינטרסים של תלמידינו. אנו אחראים על תוצאות אקדמיות של התלמידים, השיטות שאנו מביאים ועל איכות היחסים שבנינו. כיצד נגביר את תחושת האחריות אצל המורים? יש למצוא דרכים לעודד יחסים של אכפתיות ודאגה בין מורים לתלמידים- יש לאפשר למורים לעבוד תקופה ארוכה עם תלמידים כי פיתוח יחסים של אכפתיות ואמון דורש זמן. עם זאת, אין לכפות את הזמן הזה עליהם בניגוד לרצונם. אמות מידה (סטנדרטים)- אמת מידה מתייחסת לתכנית לימודים טיפוסית. בשנות השישים המליצו המפתחים שכל תכנית תנוסח במונחים של יעדים התנהגותיים (יעד כזה מציין בדיוק מה התלמיד יעשה, באילו תנאים ובאיזו מיומנות). חייבים לציין את התוכן לפני שניתן לקבוע את רמת המיומנות. מה שמכונה "אמות מידה של תוכן" הוא למעשה תוכן המצוין במפורש. זוהי למעשה תכנית לימודים סטנדרטים, והיא מדוללת מטבעה. הרעיון שבית הספק צריך ללמד את כל מה שמצופה מתלמיד ללמוד הוא פגום מיסודו. החומרים צריכים להיות מקיפים, מגוונים ועשירים. מתוך החומרים האלו התלמיד יבחר ת תחומים וירכוש מיומנות בהם. מאפיינים לדרך הזו של בניית ת"ל- ההיקף הגדול של חומר הלימוד מעודד את התלמיד לארגן בעצמו את מה שהוא לומד. שנית, באתגר של בניית ת"ל טמונה משיכה למורים יצירתיים. שלישית, היא יכולה לשרת שונות אינדיבידואלית בקרב התלמידים והמורים. הנושא, התלמידים, החומרים הנגישים והרקע של המורים משפיעים על קביעת אמות המידה. יש לייסד עבור מיומנויות כמו קריאה וכתיבה אמות מידה אוניברסליות- כלומר, שלכולם תהיה שליטה בתהליכים יסודיים. אין להחליט על פי מוצא, מצב כלכלי, מגדר מה הרמה שאליה מסוגלים תלמידים להגיע. מבחנים- השוויון מחייב את כולם במבחנים בכל הנושאים. עצם המילה מבחן מושפעת מאוצר המילים שמקיף אותה. אחריותיות דורשת שוויון בתוצאות בכל מבחן. אמות מידה מכתיבות הן את ת"ל והן את מה שמופיע במבחנים. כיוון שחייב להיות שוויון בתוצאות, כל תהליכי הלימוד נעשים אחידים. בחינות נתפסות כיום כפי שטיולים בטבע ות"ל מיוחדות נתפסו בעבר- כהזדמנות, התנסויות שמוצעות לטובת האינטרסים של התלמידים. הבחינה יכולה לספק התנסות חינוכית. הבעיה עם תנועת המבחנים של היום אינה טמונה בעצם הבחינה, אלא כאשר בחינות נבדקות במהירות רק לצורך הציון ואז נקשרים לעניינים משמעותיים, כמו עליית כיתה, שכר המורים. תוצאה נוספת של אוצר מילים מוגבל שקשורה למבחנים-הבחינות באות לקבוע אם ילד יעלה כיתה או יישאר שנה. אוצר המילים שלנו הגביל אותנו לשתי האפשרויות האלו, כלומר אם אנו נגד האחד אנו בהכרח בעד האחר.
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
