פילוסופיה חברתית ופוליטית עוסקת בפער בין המבנה החברתי הרצוי והמצוי, ובדרכים לגשר בין השניים. מהי צורת החיים החברתית הנכונה. אין מבנה חברתי מושלם (אין שום חברה שיכולה לספק לכולם את הכול).
קיימת מחלוקת בין הליברליזם- מסורת פילוסופית שכוללת את הליברלים והשמרנים, עוסקת בחירות ושוויון, אך הליברלים מדגישים את השוויון והשמרנים את החירות. מסורת זו מתמקדת ביחידים ובשוויון ביניהם. זכויות האדם קודמות לחברה. לעומת זאת, הקהילתנות- מסורת שמדגישה את הקהילה, את התפתחות היחידים בתוכה ואת חובתם לקהילתם. המחלוקת בין שתי הגישות עוסקת במקור זכויות האדם או החברה. השוני בין הקהילתנות לבין התועלתנות (קאנט)- התועלתנות שמה דגש על הפרט ועל רציונאליות. מדבר על היחיד, שהפך למוכנת חשיבה חסרת רגש. רולס משייך עצמו לקאנטיניזם, ופיתח תורת צדק המתבססת על אסטרטגיה שנקראת "המצב המקורי". הנחת היסוד של התורה היא כי פרטים קיימים לפני קהילות וכי ביוצרם קהילות וחברות הם נכנסים "לאמנה חברתית,. אנשים במצבם המקורי הם רציונאליים, אך אין להם מושג מה תהיה עמדתם בחברה. עליהם ליצור את הכללים שלפיהם יתנהלו חייהם. הם נמצאים מאחורי "מסך של בערות" בנוגע לכישרונות, שייכות, אהבות וחולשות. 2 כללים בתורתו: 1. לכל אדם תהיה זכות שווה לחירות היסוד הרחבה ביותר אשר מתיישבת עם חירות זהה לכל האחרים. 2. אי שוויון חברתי וכלכלי יוסדר כך שסביר לצפות כי יספק יתרונות לכולם, ויוצמד לעמדות ולתפקידים שפתוחים בפני כולם. דיואי- היה תוצאתן, אך לא תועלתן. דחה תועלתנות כי הצבת טוב של אחד מעל האחרים היא טעות, ומשום שהתנגד להפרדה בין אמצעים למטרות. כינו אותו ליברל פרגמטי (חיבב פרוצדורות צודקות והתעקש שתוצריהן ייבחנו בקהילות ממשיות). כינו אותו גם קהילתן דמוקרטי (התעקש על תמונה דינמית של קהילה, האמין שדמוקרטיה אמתית מחייבת קשרים רבים ואיכותיים עם קהילות אחרות, וגם יחסי פנים אל פנים (בדומה לגישת האכפתיות). קהילה תלויה ברצונה ליצור קשר). צדק ושוויון בחינוך: נודינגס מציגה 3 סוגים של אי שוויון במערכת החינוך- אי שוויון במשאבים פיזיים (כלכלי+ פיזי): חוסר במשאבים פיזיים בבית הספר (חלונות חסומים, שירותים מקולקלים, צפיפות בכיתות, צבע מתקלף ועוד), אותם קוזול מכנה "אי שוויון פראי" כי הניגוד בינם לבין התנאים בבתי ספר עשירים הוא כה חד. התועלתנים עשויים לתמוך במצב כזה (אך לא תרשה למספר עצום של אנשים לסבול לטובת אושר). רולס יתנגד למקרים כאלה של אי שוויון, מאחורי מסך הבערות יחוקקו האזרחים חוקים שיגנו עליהם במידה והם יהיו מהמקופחים בחברה. מצד שני, מי שמטומטם אז מגיע לו. **האם מתקיים כאן התנאי הראשון של רולס? ספק, אבל אם כן אז גם השני אולי מתקיים. דיואי טוען כי הקהילה חייבת לרצות עבור כל ילדיה מה שהטוב והחכם שבהורים ירצה עבור ילדיו הוא. דמיין קולקטיביות חברתית שמאפשרת תקשורת פנים אל פנים, ובקהילה כזו התנאים שתיאר קוזול היו גלויים לעין ופתוחים לערעור. הפתרון מצוי בגישת האכפתיות-התנאים הם שמייצגים את אי השוויון האמתי. אי שוויון ביחסים בסיסיים: קיימת חשיבות לאיכות היחסים שנדרשת להתפתחות אינטלקטואלית, מוסרים ורגשית בריאה של ילדים. היחסים האלו חיוניים. כיד להתפתח, הילד זקוק למעורבות נמשכת ואי רציונאלית של מבוגר אחד או יותר. בחברה שלנו הרבה תלוי בהצלחה בבית הספר, ילדים זקוקים לא רק לאהבה וליווי מהמבוגרים אלא גם למבוגרים שיציגו להם את העולם באופן אפקטיבי. מכיוון שהורים רבים אינם יכולים להמחיש לילד את המשמעות של להיות מחונך למרות אהבתם, המורים חייבים למלא תפקיד זה, בחיי הילדים. להציג לילדים את האפשרויות הפוטנציאליות לעתידם. המורים צריכים ליצור קשר עמוק עם תלמידיהם, ולא רק להיות המנחים שלהם. והכי נכון שמורה ילמד את התלמיד במשך כמה שנים- כך יוכלו לפתח קשר שמבוסס על יחסים הדדים של דאגה אכפתיות. בובר– טען שהוראה דומה להורות עניין של זיקה וילדים צריכים שמישהו יקשיב להם ויהיה אכפת לו מהם) נודינגס- המורה צריך למלא דמות מחנך. אי שוויון בתכנית הלימודים: כל ילד בבית הספר מתעניין בנושאים מגוונים. לכן יש לאפשר לתלמידים לחקור תחומים שבאמת מעניינים אותם, וכך יוכלו להגיע למימוש עצמי. המבקרים טוענים שהתלמידים ישלמו מחיר על כך- החברה ארגנה את הלימוד בבית הספר כך שישרת אינטרסים מעמדיים ולא אישיים. הטענה המרכזית נגד תכנית לימודים אחידה שהיא גורמת לאי שוויון כי יש את אלו שמצליחים (לפי מעמד ומוצא) ואלו שלא. לא נותנים לתלמידים לבטא את עצמם לפי תחומי התעניינותם. לעומתה, תכנית לימודים דמוקרטית חייבת להתחיל בהכרה בהבדלים בין התלמידים. סוג החינוך שיש לו הכי הרבה סיכוי להשגת שוויון משמעותי הוא זה שמאורגן סביב הגדרה רחבה של מספר סופי של כישרונות והתענינויות שמתמלאים בתוכן על ידי הוספת חקירה של בעיות אנושיות משותפות.
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
