"המהפכה התעשייתית באנגליה 1760-1830 " \ ת.ס. אשטון
רקע כללי – "המהפכה התעשייתית" מציינת תהליכים ארוכים של תמורות כלכליות והתפתחויות טכנולוגיות שחלו בשלהי המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשעה עשרה. בתהליך ארוך ומורכב זה התפתחה אנגליה והפכה למדינה תעשייתית כבירה וממוכנת. את הרקע למהפכה לא ניתן לייחס למאורע ספציפי אם כי למכלול של דברים אשר הובילו אליה בסופו של דבר. השפעותיה ניכרות בכל תחומי החיים.
"המהפכה התעשייתית" היא תהליך שהחל בעולם החקלאי, היא התרחשה במקביל להכרזת העצמאות האמריקאית והמהפכה הצרפתית. היא מאופיינת בפיתוחים טכנולוגיים ששיפרו את תפוקת השדות – יותר חומרי גלם חייבו פיתוחים טכנולוגיים שהולידו שינוי משמעותי בדרכי הייצור, בשיטות העבודה, ביחסי עובד-מעביד, ובמעורבות המדינה בחיים הכלכליים.
אנגליה לפני המהפכה– במאה ה-18 הייתה החברה האנגלית מפוצלת בין רוב כפרי שחי במסגרת לא פיאודלית. בעלי הקרקע ועובדיהם היו קשורים בקשר כלכלי בלבד. היה רק מיעוט עירוני מצומצם שכלל פקידים, אנשי מינהל ובעלי מקצועות חופשיים, אוּמנים.
הקשר בין התנהלות ההון ובין תהליך התיעוש באנגליה – הגידול בהיקף החסכונות והנכונות להעמידם לרשות התעשייה, הם שאפשרו לבריטניה לממש את חריפות המח של ממציאיה. זרימת מקור ההון אשר הושקע בתעשיות המתפתחות, הייתה רב כיוונית – מכל מקום שהייתה בו הצטברות של עושר, לכל מקום שצצו בו הזדמנויות להשקעה. רוחות המסחר נשבו מכל עבר ולאו דווקא מכיווני יוזמה או חיסכון. הפיכתו של הון מסחרי לציוד ייצור הייתה סיבה חשובה לצמיחת התעשייה (כשם שהייתה תוצאה שלה). התעשיין היה זקוק לא רק להון לטווח ארוך כדי להקים ולהרחיב את מפעלו, אלא גם להון חוזר לרכישת חומרי גלם, לאחסון המלאי ולתשלום משכורות לעובדיו.
תהליך גיוסו וחלוקתו של ההון – המפיקים או הספקים של חומרי הגלם (ספק הצמר, סוחר הכותנה, יצרן הברזל וכו'…) העניקו בדרך כלל אשראי לתעשיין, כלומר – את התשלום הם תבעו חודשים רבים אחרי אספקת חומר הגלם. ההוצאות שנבעו מהחזקת מלאי של מוצרים מוגמרים ומפער הזמן שבין המכירה לבין התשלום היוו נטל כבד על התעשיין, בדרך כלל חלף זמן רב עד שהתעשיין קיבל את התמורה על מוצריו. מכשיר התשלום בעסקות מסחריות גדולות היה שטר החליפין, שאותו רושם המלווה לחובתו של הלווה , המתחייב לשלם תמורתו בעתיד. שטר כזה היה עובר מיד ליד.
סיועם של הבנקים בגיוסו וחלוקתו של ההון – עם התרחבות התעשייה היו תעשיינים רבים שהקימו בנקים משלהם. הן לשם גיוס מזומנים לתשלום שכר והן כאמצעי להפעלת הונם הגדל. התפתחותם של הבנקים הכפריים גדלה משמעותית, כל בנק היה עסק קטן יחסית כי הקמן של חברות מניות הייתה אסורה ע"פ חוק. עסקות מסחריות גדולות התנהלו בעזרת פקודות משיכה בנקאיות – שטרות חליפין שרשם בנקאי אחד לחובת בנקאי אחר. באזורים כפריים וברוב ריכוזי התעשייה, הפכו השטרות הבנקאיים לאמצעי התשלום ולסוגי הכסף העיקריים.
משך חייהם של הבנקים הפרטיים היה קצר. במרוצת הזמן התברר, שהבנקים הפרטיים הקטנים, עם משאביהם המוגבלים, לא היו מסוגלים לענות על צרכיה של כלכלה תעשייתית. התרומה העיקרית של הבנקים למהפכה התעשייתית התבטאה בגיוס כספים לזמן קצר ובהעברתם מאזורים שבהם לא היה לכסף ביקוש, לאזורים שהיו רעבים להון. עד 1830 גדלה כמות הכספים הניתנים להשקעה במידה עצומה. בנקים שימשו כמאגרים וההון, שזרם אליהם ממקורות רבים, עבר מהם אל תעשיות באנגליה ומחוצה לה. משלב זה המשקיע כבר לא היה זקוק לניחוש כדי לאמוד את מהימנותו של הלווה, לגבי חלק מהחברות כבר נתנה ה'רשימה' של הבורסה הנחיות ברורות. ההון הלך ונעשה א- פרסיונלי (לא אישי) ונייד ביותר.
השיקולים שהניעו את המעבידים לרכז את עובדיהם במקום עבודה אחד – שיקולים אלו היו כתוצאה מגורמים רבים ושונים – תעשיית הברזל לדוגמא, לא אפשרה ייצור בהיקף קטן, מקרים אחרים נבעו כתוצאה מסיבות כלכליות – בכדי להבטיח את איכות המוצרים היה צורך בפיקוח מתמיד. עוד גורם לריכוז היה הצורך לשים קץ לגניבות למעילות. העובדים עצמם לא ששו במיוחד להצטופף במפעלי ייצור גדולים. רק בהשפעתם של כוחות חזקים, פיתויים או איומים, נהפך בעל המלאכה לפועל תעשייתי בבית חרושת.
מצוקת הפועלים – בעקבות "חוק העניים" נגרמו קשיים רבים לניידותו כוח אדם, לפי החוק אדם שעזב את מקום מושבו החוקי ועבר למקום אחר, יאבד לאחר שנה את זכותו לסעד ציבורי במקומו הקודם, אך זכאי לתבוע תמיכת סעד במקומו החדש. מסיבה זו לא ששו הרשויות המקומיות לקבל זרים לתחומיהן, והמעסיקים, שהיו בין משלמי המיסים העיקריים לקופת הסעד, נהגו להציע לזרים עבודה רק לתקופה של פחות משנה. סיפור 'השוליות' – רוב הילדים שרצו ללמוד מקצוע (וגם אלו שלא רצו) היו נמסרים לידי בעלי מלאכה לתקופה של שבע שנות שירות כפוי והיו צפויים לעונשים במידה ועזבו לפני תום התקופה. ילדים רבים מהם בני שבע בלבד, עבדו שתים עשרה ואפילו חמש עשרה שעות ביום, שישה ימים בשבוע. חייהם עברו עליהם, במקרה הטוב – בעבודת פרך, ובמקרה הרע – בגיהינום של אכזריות. בשנת 1802, נחקק 'חוק הבריאות והמוסר של השוליות', אשר הגביל את שעות עבודתם של הקטינים וקבע רמה מינימאלית של חינוך. החוק נתקבל לאחר שהתקופה הגרועה ביותר כבר חלפה, אך לפחות הונח היסוד לקובץ חוקים שהוא אחת מאבני הפינה של החברה התעשייתית המודרנית.
אל דאגה! המצב משתפר –
כשבתי החרושת עברו אל הערים, וכשערים צמחו מסביב לבתי חרושת, נעלמה שיטת התשלום הארוך והמעבידים שילמו לעובדיהם משכורות שבועיות. הפועלים כבר לא היו יושבי בקתות מבודדים ולכן היה להם יותר קל להקים איגודים בכדי להיאבק יחד על שעות העבודה והשכר. במלחמתם נגד הניצול הם גייסו את דעת הקהל אשר באמצעות הכנסיות והעיתונות השמיעה את קולה. תלותן של הנשים בגברים פחתה וכבודן העצמי התחזק וכך גם ההערכה שזכו לה בציבור .
ראה גם: המהפכה התעשייתית באנגליה 1760-1830 / ת.ס. אשטון
