אלתוסר היה פילוסוף צרפתי, מרקסיסט. הוא מבחין בין אידיאולוגיה בכלל לבין אידיאולוגיות ספציפיות. הוא אינו מדבר על קומוניזם, ציונות וכן הלאה. הוא מעלה מס' תיזות על אידיאולוגיה בכלל:
האידיאולוגיה לפי אלתוסר מייצגת את הקשר הדימיוני של יחידים לתנאים האמיתיים של הקיום שלהם: האידיאולוגיה מציגה הסבר דימיוני בין פרט מסויים לתופעה מסויימת. האידיאולוגיה היא אמצעי שבעזרתו האדם מייצר את עצמו והופך את עצמו לסובייקט. האדם נולד כיחיד והאידיאולוגיה הופכת אותו לסובייקט, אפילו לפני שנולד (אם יודעים שייוולד בן מראש כבר בוחרים לו שם, בוחרים את הבגדים שילבש ואיך ייראה החדר שלו), ועד שהוא מגיע לשלב שבו הוא יכול לקבל החלטות, הוא כבר ספוג.
האדם הוא סובייקט במובן הדקדוקי של המילה – הוא נושא של משפט, הוא מקור הפעולה.
האדם הוא סובייקט בכך שיש לו חיים פנימיים, זכרונות, חשקים, פחדים וכו'.
האדם הוא סובייקט במובן המשפטי – הוא נתין, נתון למשטר מסויים, והוא צריך לפעול לפי משטר זה.
תחת מושג הסובייקט קיים גם המסר שהאדם פועל כרצונו ואדון למעשיו, אך הוא גם נתין של משטר ומלא בעצמו בסובייקטיביות שלו, הוא מכיל את העולם. האידיאולוגיה מייצרת את כולנו כסובייקטים – נתינים שחושבים את עצמם אדונים.
האידיאולוגיה עושה זו באמצעות חשיפתנו לאינטרפלציות – פניות. משחר ילדותנו אנשים פונים אלינו ובכל פניה האדם נבנה על ידה. מה שמעניין את אלתוסר הוא דווקא אינטרפלציות של מוסדות – כיצד מוסדות פונים אלינו – בכל פעם שאנו מביטים בפרסומת, היא גם מבנה ומגדירה אותנו (אם הפרסומת טוענת שכל אחד אוהב רכב שטח, היא מגדירה אותנו כ"אוהבי רכבי שטח").
האידיאולוגיה היא חומרית – בבסיס האידיאולוגיה עומדים מוסדות אידיאולוגיים מדינתיים, שהם מאוד קונקרטיים: קוקה-קולה, בית-ספר, המשפחה וכו'. מוסדות אלו מחדירים אידיאולוגיה באמצעות ריטואלים. אלתוסר מדבר במובן זה במיוחד על בתי הספר: ריטואלים כמו צלצול המבשר את ההפסקה, ישיבה בשקט בזמן שהמורה מדבר, מקומות קבועים וכו'. מריטואלים אלו נוצרות פרקטיקות: הריטואלים נקבעים ע"י המוסדות, הפרקטיקות הן אישיות וחוזרות על עצמן – האדם יודע לקום בזמן כדי להגיע לביה"ס וכו'. הפרקטיקות מביאות להיווצרות של פעולות, שהן מחושבות כדי להשיג מטרה מסויימת. לבסוף יש אמונות, הנוצרות בסוף התהליך, שהן הדבר המופשט ביותר. אלתוסר אומר שכדי להבין את האמונות, יש להבין את הבסיס החומרי, המוסדי, שמאחוריהן.
אלתוסר היה מרקסיסט. תפיסת המדינה של המרקסיסטים היא כמוסד שתפקידו לדכא כל מי שמתנגד לרצונות של המעמד השליט. המדינה עושה מונופוליזציה של אמצעי האלימות כדי לדכא את מי שמתנגד לה. אלתוסר מסכים עם תפיסה זו, אך טוען שאם היתה נשענת רק על המנגנונים המדכאים, היא לא היתה יכולה לתפקד – לא ניתן למשול באנשים בכוח בלבד. לשם כך קיימים מנגנונים אידיאולוגיים מדינתיים, הכוללים את בתי הספר והמשפחה, למשל, המחדירים אידיאולוגיה – הם מספקים למדינה סובייקטים צייתניים, המגדירים את עצמם לפי האידיאולוגיה של המשטר.
חזרה אל: תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו
