בסיסה של הגישה הביולוגית לעבריינות הוא שאנשים מתנהגים בצורה שונה בגלל הבדלים פיזיולוגיים. החוקרים חיפשו גורמים אנטומים, מורפולוגיים, פיזיולוגים תורשתיים אשר יבדילו בין התנהגות נורמטיבית באדם לבין התנהגות סוטה. נשאלת השאלה האם תכונות גופניות מסוימות הן בסיס לתכונות אישיותיות, מכאן שהעבריינות תלויה בתכונות גופניות חורגות מהנורמה. מורל- פירסם בשנת 1857 ספר בו הוא חיזק את הדעות שאכן עבריינים שונים מבחינה אנטומית. לומברזו- פרסם את תורתו על העבריין מלידה אותה הרחיבו גראופלו ופרי. לומברזו ותלמידיו היו הראשונים שחיפשו אחר נתונים אישיים המבדילים את העבריינים מהחברה הנורמטיבית (התמקדו באישיות).
- לומברזו והעבריין מלידה: הדגיש את ההשפעות ההדדיות של תורשה וסביבה (הפשע, סבותיו ודרכי ריפויו). כוחה של הסביבה גדול- השפעותיה עוברות לעיתים בתורשה. הסביבה כוללת לדעתו גם את מזג האוויר, גורמים גיאוגרפים, קרבה לים /ריחוק ממנו וכו'. מכאן שהעבריינות מושפעת מעונות השנה וניתן לחזותה. הצתות לא רצוניות שכיחות בקיץ, עבריינות מין שכיחה באירופה בין אפריל לספטמבר, גניבות התרבו בעיקר בחורף וכו'. החוקרים דיברו על דטרמיניזם גיאוגרפי. פרי- חיפש קורלציות בין מקרי רצח להתאבדות. בשעה שישנה ירידה במקרי הרצח קיימת עלייה במקרי ההתאבדות. פרי האמין בדטרמיניזם קיומי. קטלה– ניסח את החוק התרמי: בריינות אלימה קשורה למקומות חמים, מקרי רצח ואלימות גופניים יהיו שכיחים יותר באזורים חמים. שכיחותה של עבריינות רכוש לא תהא גבוהה יותר באזורים קרים. אולם יש להביא בחשבון גם גורמים סוציאליים וכלכליים. לומברזו– פרסם בשנת 1874 ספר העוסק בהשקפה דארוויניסטית: הפושע אינו שייך לגזע בר דעת אלא הוא נסיגה לצורה של גזע קדום ופרמיטיבי יותר. מאפייני העבריינים מלידה (עפ"י לומברזו): סטיות בגדל ומבנה הגולגולת, חוסר סימטריות בפנים, לסתות גדולות, עיניים לא רגילות, אוזניים זקורות, שפתיים עבות, שיניים לא רגילות, ליקויים במבנה איבר המין, ידיים ארוכות, א-סימטריה במבנה המוח ועוד. לומברזו מצא דמיון אנטומי בין העבריינים, פראיים וחולי רוח. לומברזו הגיע למסקנה עם השנים כי המשותף לעבריינים הוא היותם אפילפטואידם. הוא הבחין בין סוגי העבריינים:
- א. עבריינים מלידה- מובדילים בהבדלים סימפטומים המוזכרים לעיל. רגישים פחות לכאב, ראייתם חדה, זריזים, אך חושי הטעם והריח קהים יותר אצלם.
- ב. עבריינים חולי רוח.
- ג. עבריינים בעלי אימבציליות מוסריות: מתקשים להבחין בין טוב לרע/הגון ולא הגון .
- ד. עבריינים בכורח או עבריינם מקריים: מתחלק סוגי משנה. עבריינים לכאורה-עבריינות מתוך הגנה (רצח מתוך כבוד המשפחה), הקרימינואליד-יבצע עבירה כאשר תהיה הזדמנות אובייקטיבית לביצועה (בניגוד לעבריין מלידה המחפש אחר הזדמנויות תמידיות לפשוע), העבריין המועד- לא היו בעלי נטיות מבניות לעבריינות, אלא עבריינות שמקורה במשפחה הרוסה, חינוך לקוי, והתחברות לקבו' עברייניות, עבריינים המונעים ע"י אידיאלים ונאמנות לחברה (מורדים, לוחמי חופש, רוצחים פולטיים).
לומברזו לא טען שהעבריינות היא תופעה גנטית בכללותה. הוא טען כי ישנם עבריינים מכורח, עבריינים מועדים ועבריינות כמקצוע. גראופלו- טען כי יש להבדיל בין עבירות טבעיות (מקובלות ע"י החברה כאסורות) לבין עבירות מוסכמות ("אל תעשה", תולדה צרכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים של קבו' שולטת) חוקים אלה משתנים עם הזמן. העבריין האמיתי נכלל בקטיגוריה האשונה, יש להילחם בעבריינות שכזו ולהרחיק עבריינים אלו מהחברה. העבריינים בקטיגוריה השניה הם בני תקנה יש לטפלם בהתאם לקבוע בחוק. פרי- ראה בפשע תוצר דטרמינסטי התלוי בגורמים ביולוגיים. יש לדבר על אחריות חברתית ולא אחריות פלילית. בקטנגרס לאנתרופולוגיה קרימינלית ב-1896 הדגיש פרי שהעבריות נובעות משלוש קבוצות של גורמים:
אנתרופולוגים: נובעים מתולדה תורשתית, טבועים בעבריין מלידה. מתבטאים באנומליות אורגניות, ליקויים במבנה האישיות ובחיי הרגש או ברמתם ההשכלתית.
פיזיקליים: נובעים מתנאים סביבתיים פיזיקליים (אטמוספירה, מזג האוויר, עונות השנה, אורך הימים, טמפרטורה וכו'(. תנאים אלה משפיעים על האדם ועלולים להובילו לידי עבריינות.
גורמים חברתיים: יש להתבונן בצפיפות האוכלוסין, מידת סובלנות האוכלוסיה, מעמד הדת, מבנה המשפחה, חינוך, התפתחות תעשייתית, מערכת כלכלית ובצערכת הפוליטית וטיפולה בפשע.
לומברזו ותלמידיו הם שהחדירו את הגישה המדעית בחקר הסבתיות של העבריינות. הם העבירו את הדגש מהעבירה לעבריין, הציעו דרכי טיפול והצביעו על כך שלא כל העבריינים שווים בעבירותיהם. לדעתם האדם מונע באופן דטרמינסטי העבירה היא תוצאה של התנאים המניעים את האדם. הם אילצו את המחוקקים להתמקד בשאלה מדוע האדם עובר עבירות ולא רק בסנקציות העונשיות בלבד.
- הניאו-לומבריזיאנים: ב-1913 שלל גורינג את תורתו של לומברזו בדבר שינויים פיזיולוגיים בקרב עבריינים (ערך מחקר על כ-3,000 אסירים). הוא לא מצא הבדלים בין עבריינים לאזרחים שומרי חוק. במחקרו הוא הצביע על טעויותיו של לומברזו. הוא הסיק כי לא קיים עבריין מלידה" וכי לא ניתן להסביר עבריינות בגורמים ביולוגיים. הוטון- עירער על ממצאים אלו (במדגם של 14,000 אסירים). הוא מצא כי ברוב המקרים נמצא הבדל מובהק במידות הגוף של עבריינים ולא עבריינים. קיימת נטייה לניוון ולעיתים קשר לפיגור שכלי בקרב עבריינם. לעבריינים מצח נמוך, אף צר או רחב מאוד, לסתות צרות, מצח צר, צוואר דק וארך וכתפיים נפולות. ליקויים אלה כנראה תורשתיים ולא תוצאה של תנאי חיים. עיניי העבריינים בד"כ כחולות או אפורות אך צבע הומוגני הוא נדיר. הוטון טען כי הסיבה העיקרית לעבריינות היא פיגור בהתפתחות הגופנית, החלשים יותר מבחינה גופנית פונים לעיסוקים לא סוציאלים. הוא מציע להפריד את הנחותים גופנית מהחברה (נשים, ילדים וכלל האוכלוסיה). כעבור דור או שניים תיעלם הנחיתות הגופנית וישארו רק הראויים מבחינה פיזית. הוא לא טרח להגדיר מהי "נחיתות" או "עליונות" מבחינה פיזיולוגית. כיום אין מייחסים חשיבות רבה לממצאיו.
- טיפוסי גוף: נסיונות נוספים לסיווג עבריינם נעשו עפ"י אפיונים אנטומיים ופיסיולוגיים, אחד הגורמים היה חוסן הגוף. סיווג הגוף תכונות הגוף החל עוד בקרב היפוקרטס שחי ביוון לפני הספירה. מיונו של הפוקרטס התבסס על ההפרשות הנוזליות המאפשרות את ת]קודו של האורגניזם. קרטשמר- התבסס על תורתו ודן בהפרשות ההורמונליות של תפקודי הגוף. הוא טען שצורת הגוף מכילה את התעונות הפיזיות והנפשיות ולסביבה השפעה מזערית. הוא דיבר על שלושה טיפוסים:
פיקונומורפי: שמן, מסורבל, גולגות רחבה, חברותי, אם ייחלה ייטה למאני דפרסיה. שכיחותו בין העבריינים נמוכה. פינטל- מצא שאחוז הפירנים באוכלוסיית העבריינים קטן פי שניים מחלקם בשאר האוכלוסיה. הוא גילה שעבריינותם היא בד"כ ערמומית (רמאות, כבריינות צווארון לבן וכו'), חלקם הופכים לאלימים כתוצאה מדחף בלתי נשלט. הם עלולים לאחר העבירה להיתק בבהלה ולנסות לעזור לקורבן, בד"ע מודים בחטאם ומבקשים מחילה, לא ייטו לרצידיבזיות.
לפטומורפי: רזה, נוטה להתבודדות, אינו מגלה את רגשותיו, יכול להפויע כביישן, רגיש או כצייתן. אם יחלה ייטה אל הסכיזופרניה. מאפיינת אותו עבריינות מגיל צעיר ונוטה לרצידיביזיותולאלימות. הוא אינו מתחרט ואדיש לגורל קורבנותיו.
אתלטי: איש השרירים נטול השומנים. בעל מנטליות גסה ומצבי רוח משתנים הנוטים לברוטליות. עבריינותו תהא אלימה והוא ייטה לרצידביזיות.
ורווק- טען שהעבריינים גבוהים יותר או נמוכים יותר משאר האוכלוסיה, מחקרים נוספים הראו שאין שחר לטענה זו. ביז והוייר– ניסו ללא הצלחה לאתר גורם לעבריינות לפי חןסן גוף. שלדון- בדק 200 עבריינים צעירים במאה הודמת בבוסטון (15-23). הוא מצא שגובהם הינו מעל הממוצע, עמידתם הגופנית טובה יותא ומראם החיצוני נופל מעט משל האוכלוסייה הלא עבריינית. הוא סיווג אנשים עפ"י המורפולוגיה של הגוף. הוא הבחין בשלוש שכבות האמבריולוגיות (עובריות) שמהן נוצר הגוף:
אקטורדם: (אקטומורפי) השכבה החיצונית ממנה מתפתחים העור והעצבים- בעלי מערכת עצבים מפותחת, תווי פנים ואף חד, עצמות קטנות, אצבעות עדינות וארוכות, בעלי ראש קטן, שטח פני הגולגולת גדול משטח הפנים, אינם נוטים לקרחות, בעלי איברי מין מפותחים.
המזורדם: (מזומורפי) השכבה האמצעית בה מתפתחים השלד והשרירים- בעלי שרירים מפותחים, שלד חזק ויציב,גוף גדול, חזה רחב, בעלי משקל גבוה, צוואר ארך, לסת מגושמת, עור גס, שיער עבה ואיחברי מין מפותחים.
אנדודרם: (אנדומורפי) השכבה הפנימית בה מתפתחים הקרביים וכלי העיכול- מבנה גוף מעוגל, בלתי שרירי, בטן ותחת מפותחים, צוואר קצר, עצמות קטנות, עור חלק, נוטים לקרחות.
שלדון הבין כי רוב בני האדם הם שילוב של שלושת הגורמים. טיפוסי הגוף של שלדון נמדדים עפ"י חמישה אזורים בגוף, כל איזור נמדד ע"י שקלול של שלושת הגורמים. הוא בדק למעלה מ- 4,000 נבדקים וגילה 76 טיפוסי גוף שונים. הוא חיפש אחר קווי אופי ומזג המאפיינים את טיפוסי הגוף. הוא
סבר שלכל אחד מערכת אשר בעזרתה הוא קולט גירויים בצורה מסויימת, ומגיב אליהם בצורתו המיוחדת. הוא טען למתאם גבוה בין הצורה הפיזית למזג, בקרב אנשים בעלי טיפוס גוף מוחלט יכולו המצבים הבאים:
אקטומורפי: מופנם, מאופק, מתבודד, רדיש לרעשים, סובל מאלרגיות, מחלות עור, אינטרוורטי, במקרה ויחלה יטה לסכיזופרניה , רגיש לסכסוכים בתוך המשפחה.
מזומורפי: בעל מרץ, אינו נוטה להתעייף, בעל בטחון עצמי, מתנהג בתקיפות ואף בתוקפנות, נוטה להסתכן, אוהב לשלוט, אם יחלה ייטה למאניה-דיפרסיה.
שלדון גילה שהאוכלוסיה אותה בדק נוטה למזומורפיות והאקטומורפיות הוא טען שמחצית מהאוכלוסיה הגעו לעבריינות מתוך ליקוי נפשי והחצי השני מתוך חוסר איזון בין מרכיבי הגוף. הוא הסיק שהעבריינים חזקים יותר מנערים אחרים וכך דחה את טענותיהם של לומברזו והורטון שטענו ההיפך. בני הזוג גליק- מצאו כי העבריינים בעלי רכיב מזומורפי מפותח פי שניים באשר אצל שאר קבוצת הביקורת. הנערים המזומורפים היו חזקים והרפתקנים יותר. מכבודתם ניתן לראות כי גורמים ביולוגיים מגדילים את סיכוייו של אדם להיות בעל תכונות נפשיות העלולות להוביל לעבריינות. בעבודתו של פארנל ניתן לראות אישור נוסף להשערותיו של שלדון. הוא מדד שומן, עצמות, שרירים, גובה ומשקל בקרב הנחקרים. קורטס וגאטי- אימצו את השיטה והשוו בין עבריינים צעירים לתלמידי תיכון בבוסטון. מחקרם גם כן מאשר את הטענה כי בקרב עבריינים קיימת נטייה למזומורפיות. הם שילבו במחקרם גם שאלות הנוגעות לגורמים פסיכולוגיים, והראו שהמזומורפים הינם באופן כללי בעלי מרץ וזקוקים לריסון רב יותר י"מ להימנע מעבריינות. טיפוס זה צפוי להתנגשות עם מוסדות החברה וצפוי לנטוש את ביה"ס והעבודה ולפנות לכיוון עבריינות.
האנדומורפי : רודף אחר שלווה וחיים של מותרות. נוח, אוהב את הבריות, ידידותי, חמים, מתנהג בסובלנות, אוהב לשת את הבריות הרגשותיו, אם יחלה ייטה גם כן לכיווון המאניה דפרסיה. בד"ע אינו נוטה לעבריינות, ייטה פחות לסטות מן הנורמות.
עפ"י שלדון– גורמים ביולוגיים מגדילים את הסיכויים לגורמים נפשיים אשר יובילו לעבריינות. האקטומורפי ייטה לעבריינות אם גדל בתא משפחתי הרוס, המזומואפי ישתמש בכוחו לצורך עבריינות אגרסיבית כאשר לא יימצא היכן לפרוק את האנרגיה העצורה בתוכו. האנדומורפי לעומתם לא ייטה כלל לעבריינות. שלדון חיפש דרעים לקשור בין גורמים נפשיים לפיזים. הוא מצא תווי מזג והצביע על דרכי התנהגות צפויות. לכל סוג הוא ערך רשימה של קווי אשיות לכל טיפוס. הוא מצא קשר בין סוגי גוף לעבריינות. הוייר- ערער על עבודצו של שלדון וטען כי הדומננטיות של הרכיבים הפיזיים משפיעה באותה מידה גם על הסתגלות חברתית טובה, כך שלא ניתן להסיק שרכיבים אלה הם שמטים התנהגות לעבר עבריינות. עבודותיו של שלדון סבלו גם מפגמים מתודולוגיים- הוא בחר בצורה לא מייצגת את נבדקיו (200 מתוך 400 נבדקים אפשריים), וממצאיו אינם משקפים.
- גורמים ביוכימיים: קיימת הנחה שהתנהגותו של האדם מושפעת במידה ניכרת מן ההורמונים שבגופו. הורמונים הינם חומרים כימיים הנוצרים בבלוטות שונות בגוף ומופרשים למערכת הדם ומשם מגיעים לכל הגוף. הם יכולים להשפיע על איבר אחד או על כמה במקביל. ההורמונים משפיעים על הביולוגיה והנפש, הם יכולים לעורר תאים או לשתקם. מחסור בבלוטה המייצרת הורמונים עלול להביא לניוון ואף למוות. ההורמונים משפיעים גם זה על זה, הורמון המופרש מבלוטה אחת יכול לעורר הורמון אחר (הורמון טרופי). להורמונים שלוש השפעות: הם שומאים על יציבותה של המערכת הפנימית (דואגים לחוילוף החומרים, וויסות נוזלי בגוף וכו'), הם מווסתים את התפתחות הגוף (גדילה, התפתחות, הזדקנות), בנוסף הם מווסתים את מערכת העצבים ( במצבים מיוחדים כגון הריון).
גם מערכת העצבים האוטונומית והרצונית מעוררות ומבקרות אחר פעולות בגוף. לומברזו גילה התעניינות בפעולת התירויד (בלוטת המגן) ובההיפופיזה (יותרת המוח). פרי סבר כי הבנת המערכת ההורמונלית תוביל להבנת העבריינות. היו חוקרים נוספים שראו בהפרשות הורמונליות לא תקינות כבסיס להתנהגות עבריינית. שלאפ וסמית– פירסמו בסוף שנות ה-20 ספר המנסה להסביר סוגי עבריינות דרך פעילות בלתי תקינה של בלוטות (ספר זה אינו מבוסס על נסיונות אמפירים). שלאפ טען כי שליש מהאסירים סובלים מהפאעות מטבוליות והורמונליות. הוא הסביר זאת בכך שרובם היו בני מהגרים. הם נולדו עם הפרעות הורמונליות היות ואמותיהן סבלו מטלטלת הדרך, הפרעות בתזונה, תסכולים חברתיים ובעיות כלכליות. ההגירה גרמה לבעיות נפשיות והורמונליות. מכן מצא שלאפ שכיחות עבריינית גבוהה יותר אך רק בקרב אלו שסבלו מהפרעות הורמונליות עקב הגירת ההורים. ברמן- חקר 250 אסירים ומצא לטענתו התאמה בין הפרעות הורמונליות והתנהגות אסירים. הוא מצא ששעיחותן של הפרכות הורמונליות גדולה פי שניים וחצי בקרב העבריינים. פודולסקי– חקר ליקויים הורמונליים באותו בית סוהר ומצא עודף האדרנלין ובהפרשת בלוטת המגן בקרב עבריינים אלימים. זולמן- קבע כי הפאופיל ההורמונלי הוא הקובע את אשיות האדם. הוא טען כי כל ישותו של האדם (פיזית, רוחנית ומינית) היא תוצא של ההפרשות ההורמונליות בשיתוף כם שאר המערכות (מערכ' העצבים, מחזור בדם וכו'). שיויי המשקל הפנימי תלוי במערכ' ההורמונלית. הוא הציע מס' טיפוסי אשיות לפי ההפרשה ההורמונלית כאשר לכל אשיות צדדים שונים (האחד כאשר הבלוטה פועלת ברמה נמוכה ולהיפך):
האשיות התירואדית: (תוצאה של בלוטת התריס) בלוטת התריס מייצרת הורמונים כגון תירוזין קלסיטונין וכו'. אחראית על התפתחותו התקינה של האורגניזם (קביעת חילוף החומרים הבסיסי). הסרת הבלוטה מבע"ח שטרם התבגר תגרום לעיכוב פיזי ופיגור שכלי ומיני. אם מסירים אותה מבע"ח בוגרים הם יגיבו בקצב איטי על פעילות הלב, תאוותם המינית תדעך. ילדים מראים תסמינים קשים מאוד כאשר ישנו מסור בהפרשות הבלוטה . מחלה זו נקראת קרטיניזם (פיגור שכלי). פיגור זה ניתן לראות גם בקרב ילדים שהבלוטה אצלהם גדולה במיוחד אך הפרשותיה קטנות. מחלה זו נקראת גויטר, רמתם השכלית של הסובלים ממנה הינה נמוכה ביותר. תת פעילות בלוטת התריס גורמת לדופק איטי, דיבור איטי, מחשבה איטית ואטיות כללי. פעילות יתר של הבלוטה גורמת לבזדוב הגורמת לדופק מהיר, עלייה בחום הגוף, הזעה, עצבנות, חוסר שינה, חולשה וכו'. ניתן להקל על המצב ע"י קריתת חלק מהבלוטה. ךאנשים שחסרות להם הפרשות מזריקים לומרים מסויימים. הרנט- סובר שבאיזורים קרובים לחוף שם הטמפ' גבוהה וישנם מים עשירים ביוד קיימת פעילות יתר של הבלוטה אשר מובילה לרגשנות יתר המובילה להתהוות פושעים רגישים. אחד ההורמונים המופרשים ע"י בלוטת התריס הינו בקליסוטנין אשר אחראי על רמת הסידן בדם. אנשים בעלי רמת סידן נמוכה הינם רגישם יותר לסביבה, מה שעלול להוביל לאלימות. בלוטת יותאת התריס אחראית על רגישות מערכת העצבים. כאשר רמת הסידן בדם יורדת יורד סף הגירוי של העצבים מה שיכול להוביל לביצוע עבירות שונות ואף לרצח עקב גירוי קל ביותר.פודולסקי- מצא ששודדים ופורצים לוקים באי תקינות של בלוטת התריס. די טוליו- טען כי אדם שיש לו תת פעילות של הבלוטה הינו מתמרד, אינו מסוגל למשמעת ולכן סיכוייו להסתבך עם החוק גדולים.
האשיות האדרנלית: (יותרת הכליה). בלוטה זו אחראית על הפרשת הורמוני מין והורמוני בקרה על שומן וסוער בגוף. כריתה של קליפת הבלטה גורמת למוות. הפרשה יתרה של קלוקוזה תגרום להשמנה. מנגד, מחסור בגלוקוזה (היפוגליקמיה) יגרום לתוקפנות יתרה, התרגשות מהירה, חולשת כח ההחלטה והרצון, רגזנות, התגברות יצרים מיניים, אדם נוטה לבצע עבירות הנראות כחסרות מניע ומלוות לעיתם באמנזיה. פעילות יתרה של הבלוטה בהפרשת הורמוני המין יכולה לשנות את אשיות הפרט. אצל בנים יופרש יותא אדרונוסטרון אשר יוביל להתפתחות מוקדמת (לעיתים מלווה בהשמנה) העלולה לגרום לבעיות הסתגלות חברתיות. בקרב בנות הפרשה יתרה עלולה לגרות להתפתחות כזכר המלווה גם ען בבעיות הסתגלות. נמצא שפעילות יתר של הבלוטה בהפרשת הורמוני המין יוצרת התנהגות מינית מופרזת ולכן סירסו עברייני מין מה שגרם לירידה בפעילות המינית הסוטה אך לא בתוקפנות היות והמסר המשיך להשלח מהמוח. תת פעילות הבלוטה תוביל להתפתחות אשיות תת-אדרנלית (המחלה נקראת אדיסון) אשר מאופיינת בעייפות, חולשה, חוסר תאבון, והורדת רמת הסוכר בדם. בנוסף אנשים אלו נוטים למחלות נפשיות ורגישות למחלות-חולשה גופנית. הבלוטה מפרישה גם אדרנלין ונור-אדרנלין האחראים על תפקוד במצבי לחץ. האדרנלין גורם לשחרור מוגבר של חמצן למח, ולחיוורון מה שמסמן כי האדם מוכן לתקיפה. סומק מראה על עצהנות פנימית ללא כוונת תקיפה.
האשיות ההיפופיזית: (בלוטת ההיפופוזה ממוקמת בבסיס המוח). אחראית על התפתחות נפשית, פיזית ומינית תקינה. הפרעות יגרמו לאשיות תת-היפופוזית אשר תתבטא בהתפתחות גופנית ושכלית מאוחרת, מה שבסביבה מתאימה יכול להוביל לעבריינות נסגנית. תפקיד הבלוטה הוא תכנון וניהול, כל הפרעה תגרום לשינויים באשיות.
האשיות התימית: (בלוטת התימוס ממוקמת על כיס הלב). בלוטה זו מתפתחת מילדות, מגיעה לשיאה עם תחילת ההתפתחות המינית ומתנוונת עם הגעתו של הפרט ליכולת רבייה ולכן סוברים כי היא אחראית על התפתחות וגדילת הגוף תוך כדי עיקוב ההתפתחות המינית. כשאר הבלוטה פועלת מעבר לזמן הרצוי הפרט ימשיך בהתנהגות ילדותית, התפתחותו המינית תתעכב. ניתן לשער כי אנשים אלו ירצו להפגין גבריות והשתייכות לקבוצה ע"י פעילויות אנטי-סוציאליות.
האשיות הגונאדית: (בלוטות המין). אחראיות על החזות המינית החיצונית והפנימית. אצל זכרים שההפרשות נמוכות יווצרו תווי גוף לא ברורים (איבר מין לא מפותח, תווי פנים מעורבים-גבר ואישה, אנשים אלו נקראים סריסים. הם ידועים כלא עקביים וקלים לשכנוע לדבר עבירה. טיפול הורמונלי יכול לעזור להם.
- פעולות חשמליות של המוח: המוח מופעל באמצעות שתי מערכות: מערכת העצבים התחושתיים המוליכים את התחושה לקליפת המוח (מפקחת גם על המערכת ההורמונלית, הלימוד ההכרה ועוד), ומערכת ה- A.S הדואגת לעירנות קליפת המוח ומאפשרת תפיסה יעילה של התחושות ע"י קליפת המוח. מדידת השינויים החשמליים במוח נקראת אלקטרו אנצפלוגרפיה (אא"ג). כאשר אדם נינוח מופיעה באא"ג פעילות מחזורית אחידה ורצופה. כאשר אדם נמצא במצב נפשי אחר תופענה תנודות בהתאם (פוטנציאל קטן- ביתא, פוטנציאל גדול-דלתא). בקרב תינוקות וילדים ישלטו גלי ביתא. בתקופת הילדות מופיע גל האלפא הנשאר גם בתקופת ההתבגרות. במחלות כגון אפילפסיה ישנה פעילות חשמלית לא תקינה. חוקרים בדקו את הפעילות החשמלית המוחית בקרב עבריינים אך לא נמצאו הבדלים בין העבריינים לקבוצת הביקורת.
חזרה אל: סיכום הספר הלבן בקרימינולוגיה
