על מובן והוראה – 1892

ב"על מובן והוראה" פרגה ממשיך, מצד אחד, לפתח את תפיסת השפה שלו (על ידי שהוא מציג את ההבחנה בין מובן להוראה), ומצד שני ממשיך להראות כיצד לטפל בבעיות  פילוסופיות טיפול דרך השפה, בהתאם למה שנקרא לימים ה"מהפך הלשוני".

בעיית ברנטנו

כזכור, גישתו של ברנטנו הותירה אותנו עם בעיה. ברנטנו סבר, שהפילוסופיה צריכה להיעשות לפסיכולוגיה בתורת "מדע חמור". על כן עליה לעסוק בתופעות הנפשיות. לפי גישתו, המשותף לכל התופעות הנפשיות הוא היותן אינטנציונליות – התכוונותיות. כל תופעה נפשית, כגון פחד, תקווה, שמחה, וכו', מופנית אל משהו. ממהותה היא מופנית כלפי משהו. והדבר אליו היא מופנית הוא חלק אינטגרלי, לוגי, ממנה. הפחד הוא תמיד במהותו פחד ממשהו. התפיסה המקובלת הייתה שהפחד מופנה כלפי ייצוג מנטלי פנימי, שבתורו משקף איזשהו אובייקט חיצוני. ברנטנו סבר שזו גישה מוטעה. אני מפחד או חושש מהדבר עצמו שבחוץ, לא מתמונה בתוך ראשי! האובייקט בחוץ הוא-הוא הדבר כלפיו מופנות מחשבותיי. כאשר אני רוצה להתחתן עם אישה, אינני רוצה להתחתן עם הייצוג המנטלי שלי! אני רוצה להתחתן איתה ממש.

אלא שגישה זו מולידה בעיה קשה: ומה בדבר חלומות, דמיונות, פנטזיות? נאמר שאני חובב סרטים לא כל-כך מעודכן, ורוצה בכל ליבי להתחתן עם מרילין מונרו (אני אופטימי ביחס לתגובתה). אלא שאהובתי כבר איננה בין החיים, ולא קיימת עוד. איך ברנטנו נותן דין וחשבון על מצב כזה? לפי ברנטנו, כלתי לעתיד צריכה להתקיים שם ממש (ולכך אני מתכוון!), אבל למעשה היא לא. ראינו שלוש אפשרויות לא מספקות לענות על כך.

פרגה, באמצעות ההבחנה שיעשה, ובאמצעות הקדמת הדיון בשפה, מצליח לתת מענה מספק על בעיית ברנטנו – תוך אימוץ הרעיון העקרוני שמחשבות (מובעות בשפה) אמנם מתכוונות כלפי חוץ, כלפי העולם.

בעיית הזהות – מזווית של השפה

המאמר עצמו נפתח בהצגת בעיה פילוסופית קלאסית: בעיית הזהות. באמצעות הדיון בה פרגה מציג את הצורך בהבחנה החשובה שבין מובן והוראה. ומצד שני מראה פרגה כיצד ניתן לענות עליה, כבעיה פילוסופית, באמצעות הדיון בשפה.

הזהות מעמידה בפנינו את אחת השאלות הקשות והגדולות בפילוסופיה. האם היא יחס? ובין מה למה? הגישה בה נקט פרגה בכתב מושגים, היא שזהות היא יחס בין שני סימנים. יש לנו סימנים, למשל A ו-B. כל אחד מהם מציין דבר מה. כאשר אנחנו אומרים ש- A ו-B זהים, אז אנחנו אומרים שהם מציינים את אותו אובייקט. (ברור שאיננו אומרים שהסימנים עצמם, בתורת כתמי דיו על הנייר, הם זהים – כי הם לא! צורת האות A שונה מצורת B.)

ב"על מובן והוראה" טוען פרגה שזוהי גישה מוטעית. זאת, כי לפיה, משפט זהות כמו A=B פשוט מתאר משהו בשיטת הסימון שלנו: שהסימנים A ו-B "מודבקים" על גבי אותו אובייקט. במצב כזה, אין הרחבה של הידיעה שלנו: משפט הזהות אינו מלמד אותנו דבר חדש. הוא כמו טאוטולוגיה, שאומרת A=A. זאת, משום שעל פי שיטת הסימון שלנו אנו יודעים מראש ש-A ו-B מסמנים אותו דבר, ובכך שביטאנו זאת ע"י A=B אמרנו משהו טריוויאלי. הבעיה היא, שלמעשה במקרים רבים משפט זהות דווקא כן מבטא ידיעה חדשה. פרגה נותן כדוגמא את המשפט "השמש שזרחה אתמול זהה לשמש שזרחה היום". משפט זה מבטא ידיעה חשובה על העולם – שמדובר באותו הכוכב עצמו שראיתי אתמול והיום, שהוא לא נעלם ונוצר מחדש במהלך הלילה. או למשל אפשר לומר, "האדם המסתורי שקיבל שוחד מקבלן הוא (הוא זהה ל-) בנו של שר הביטחון", וגם זהו משפט זהות שמחדש לנו משהו, שאיננו טריוויאלי כלל, ושבפועל יניע אותנו מייד לפעול בעולם.

הגישה שטוענת שזהו יחס בין סימנים לא יכולה להסביר משפטי זהות כאלה. ההבחנה של מובן והוראה מאפשרת להסבירם. היא יוצרת מעיין פער, תווך, בין הסימן לבין מה שהוא מייצג. נראה כיצד.

ההבחנה בין מובן להוראה

פרגה יוצר הבחנה בין סימן – מובן – הוראה. לכל סימן בשפה (למשל שם, או משפט) יש גם מובן, וגם הוראה.

הוראה = ההוראה היא האובייקט בעולם החיצוני עליו מצביע השם. היא אותו אובייקט שמגיעים אליו, שמתכוונים לדבר עליו. (נקראת גם הרפרנס).

מובן = המובן הוא האופן בו האובייקט מוצג בשפה. הוא הדרך שאנו הולכים בה כדי להגיע מהשם אל ההוראה שלו. המובן "חוצץ" בין השם לבין האובייקט .הוא התווך, המרחק בין השם לאובייקט. (אפשר אולי לחשוב עליו כמו על "משמעות" מחשבתית).

דוגמא טובה במיוחד, מגיאומטריה: ניקח את משפט הזהות הבא. "במשולש, נקודת ההצטלבות של שלושת האנכים זהה לנקודת ההצטלבות של שלושת חוציי הזווית." שני השמות במשפט מצביעים על אותה הנקודה במשולש. נקודה זו היא ההוראה שלהם. אבל כל שם מגיע אל ההוראה בדרך שונה; הנקודה מוצגת בכל שם באופנים שונים.

צריך לשים לב: המובן הוא כמו תווך בין השם לבין האובייקט. השם כבר לא "מודבק" באופן ישיר על האובייקט. אלא לשם יש מובן, והמובן מוליך אותנו אל האובייקט. לכן, מכך שאני משתמש בשם, לא נובע שאני יודע מראש מהו האובייקט שהשם הזה מייצג – למרות שאני יודע מהו המובן.

המובן הוא אובייקטיבי. האדם מבין באופן אובייקטיבי את המילים. המובנים הם בשפה, והשפה היא אובייקטיבית, חיצונית, משותפת לכולנו. זאת בניגוד לדימוי, שהוא תמונה סובייקטיבית שעשויה להופיע במוחי הפרטי כשאני חושב על מילה או משפט. מצד שני, לא מדובר כאן על אובייקט אמפירי, מדעי. ה"מובן" קיים במישור אובייקטיבי משל עצמו. זה מעיין "פלטוניזם לוגי".

דימוי = בניגוד למובן האובייקטיבי, דימוי הוא התמונה המנטלית הסובייקטיבית שקשורה לאיזשהו סימן. הוא סובייקטיבי, ולכן לא רלוונטי לחקירה הפילוסופית, שעוסקת אך ורק במובן.

הפתרון לבעיית הזהות

מכאן עולה הפתרון לבעיית הזהות. ברגע שמתחנו מרחק בין השם לבין האובייקט, שיטת הסימון היא כבר לא של צמידות מיידית בין שם לאובייקט. אלא יש תווך, דרך הצגה, שמפרידה בין השם לבין האובייקט. כעת טענת זהות בין שני שמות תבטא את זה ששני דברים שמוצגים על  ידי השפה באופנים שונים מתארים בסופו של דבר את אותו אובייקט.

למשל, השם "האדם המסתורי שקיבל שוחד מקבלן" מצביע על אדם כלשהו. אך יש לשם הזה מובן מסוים, והוא מצביע בדרך מסוימת על האדם הזה. ההיכרות שלנו עם האדם היא באמצעות הדרך הזו. לעומת זאת, השם "בנו של שר הביטחון" מצביע על אדם באופן שונה. אם אמרנו שיש זהות ביניהם, בעצם אמרנו, שההוראה של שני השמות זהה; אך זה לא טריוויאלי, כי המובן של כל שם הוא אחר! למעשה אנחנו אומרים, שהאדם שמגיעים אליו ע"י הליכה בדרך ההצגה האחת, הוא בעצם גם האדם שמגיעים אליו ע"י הליכה בדרך ההצגה האחרת. שתי הדרכים נפגשות, וההוראה של שני הסימנים היא למעשה אותה הוראה. אך היינו צריכים חקירה אמפירית בכדי להגיע למסקנה זו, שההוראה היא אותה הוראה! זה לא היה נתון לנו מראש, כמו במקרה שבו שיטת הסימון של שם ש"מודבק" באופן ישיר לאובייקט. (אם כי במקרים כגון אלו, אם לחטוא בציניות, היינו כנראה מעדיפים שסימנים כן היו מודבקים כך…)

הפתרון לבעיית ברנטנו

בעיית ברנטנו חושפת את הבעייתיות בלקשר את השם אל האובייקט באופן ישיר, בלי התווך באמצע. כי אז יש פשוט שמות, שלמרות שהם נראים כאילו הם אמנם מצביעים על אובייקט בעולם (מרילין מונרו), פשוט אין אובייקטים כאלו.

בכך שהוספנו את המובן, את התווך בין לשם לבין האובייקט, מצאנו דרך להינצל מבעייתו של ברנטנו. כי ייתכנו גם ייתכנו שמות, שיש להם מובן, אבל אין להם הוראה. יש שמות עם דרך הצגה, שלא מובילה לשום מקום. למשל: "המספר הטבעי הגדול ביותר" הוא שם בעל מובן – כולנו מבינים אותו – אבל אין לו הוראה  (כלומר, כולנו יודעים שאין מספר אחד כזה שאפשר להצביע ולומר, "זה זה!"). יש מקרים בהם פשוט מתגלה שאין הוראה, למרות שהייתה יכולה להיות. אם אמרתי "האדם בחדר ממול", אבל כשנכנסתי לחדר גיליתי שאין שם איש, לשם היה מובן אבל התגלה שלא הייתה הוראה.

ואמנם, ובהתאם לברנטנו, אם הייתי שומע מעבר לדלת קולות מוזרים, בהחלט יכולתי לומר משהו על אותו אדם ("האדם בחדר ממול הוא חסר התחשבות"), ובהחלט יכולתי גם להתכוון ביחס אליו ("אני רוצה לצעוק על האדם בחדר ממול"), אבל למרות שלמשפט ולשם היה מובן, לא הייתה להם הוראה.

זהו הפתרון לבעיית ברנטנו. כאשר אני משתמש באיזשהו שם בשפה, לשם הזה יש מובן, ומטבעו אמורה להיות לו (בד"כ) הוראה. ובאופן הזה אני אמנם מתייחס לאובייקט בחוץ ממש, להוראה! אבל לעיתים מתגלה לי כי למובן לא הייתה ככלות הכול הוראה, ואני נכשלתי בכוונתי להתייחס לעולם החוצה. פרגה מאפשר באופן הזה חוסר-הצלחה בהוראה – פשוט כי ייתכן מובן ללא הוראה.

ההתנגדות של האידיאליסטים:

האידיאליסטים ישאלו את פרגה: מניין אתה יודע שבכלל יש הוראה? מניין לך שמעבר למערכת המילים והמובנים, יש בכלל אובייקט חיצוני?

תשובת פרגה (שהיא תשובתו של ברנטנו בניסוח על פי השפה):

המדיום שלנו הוא שפה. שפה היא משהו שבמהותו מייצג – שיש לו הוראה. לכן, שאלות ספקניות גורפות לא יכולות לעלות בכלל. כשאני משתמש בשמות, אני מתכוון החוצה, להוראה שלהם – וחושב עליה. זוהי מהותה של השפה.

אבל, ובניגוד לברנטנו: ניתן לטעות לעיתים. תיתכן טעות מקומית. אך לא תיתכן טעות גלובלית. ברנטאנו לא יכול היה להסביר טעות כזו. וזאת משום שאצל ברנטאנו, לא הייתה דיפרנציאציה בין ההתכוונות לבין מושא ההתכוונות: כלומר, בין המובן לבין ההוראה. הדיון הלשוני של פרגה מכניס את המובן. השפה מאפשרת לבטא מובן, כלומר, דרך הצגה – שלא מובילה לשום מקום, שאין לה הוראה.