הטענה המרכזית של המאמר היא שהמדיום הטלוויזיוני הופך את חווית "לא להיות שם" לחוויה יותר חזקה משמעותית ומרגשת מאשר הנוכחות במקום עצמו.
החוקרים חקרו שידורים חיים של אירועים גדולים שהפכו המוני פרטים אינדיבידואלים כשייכים לרבדים חברתיים שונים, לקהילה אחת. כוונתם היא לשידורים חיים מאירועים טקסיים שתוכננו מראש וזוכים לפרסום רב. אירועים לצופה תפקיד של משתתף ומציעים לחברה אפשרות של אינטגרציה משותפת. מחקרם החל עם בוא סאדאת לירושלים ב-197. הם בחנו את האירוע כמקרה של דיפלומטיה תקשורתית שבו אפשר לומר שלתקשורת ובמיוחד לטלוויזיה היה משקל רב. הם השוו ביקור זה לנחיתת האדם על הירח, ביקור האפיפיור בפולין וכולי. הם הגיעו למסקנה שכוחם של אירועים כאלה הוא בנדירותם.
הם הבחינו בין 3 סוגים של אירועים כאלה המופקים בטלוויזיה:
1.עימותים- יש אירוע של התמודדות, תחרות, עימות בין לפחות 2 אנשים, האירוע תמיד נערך בזירה לפי כללים הקבועים מראש והצופים שואלים מי ינצח?
2. כיבושים- שידורים חיים של "צעדים גדולים לאנושות" ובהם גיבור בתנאי פתיחה קשים, כמו ביקור סאדאת בירושלים, מגיעים להישגים משמעותיים.
3. הכתרות- טקסי מעבר של אנשי שם : טקסי כניסה לתפקיד, נישואים, או פרידה- שידורים אלה מראים מעבר טקסי של הגיבור ממעמד אחד למעמד אחר.
נשאלת השאלה הייתכן שחווית "לא להיות שם" היא מרגשת יותר מ"להיות שם"?
החברה מנצלת אירועים של אמצעי התקשורת על מנת לטפל בקונפליקטים, אירועים של אמצעי התקשורת מעניקים לשדרים את האישור שהם נמצאים בתוך הממסד ולא מחוצה לו.
כיצד התקשורת מעוררת אנשים ונותנת להם תחושה של השתתפות טקסית?
- מעניקה גישה שווה לאירוע, אין תשלום תמורת מקום טוב יותר.
- צופי הטלוויזיה נמצאים בכל מקום בעת אחת.
- הטלוויזיה מעצבת את הסיפור במתכונת המוכרת לצופים.
- הטלוויזיה מדגישה את ההגדרה של המארגנים לאירוע אך מוסיפה פרשנות.
- הצגת הדברים נעשית בחרדת קודש- עיתונאים קשוחים וניטרליים מדווחים בנעימת קדושה.
- הצגה דרמטית של האירוע.
- שידור חי.
- הטלוויזיה מספקת את ההקשר לאירוע.
- החזרות מאפשרות צפייה ביקורתית ותחושת שייכות.
- לצופים ניתנת אפשרות להשתתף בצורה פעילה באירוע.
- הטלוויזיה משתמשת בנוכחים במקום האירוע כדי לכוון את תגובת הצופים בבית.
- הטלוויזיה מאפשרת לצופים לשקול את האפשרות שהמציאות האמיתית לא מתרחשת באיזה מקום אלא אולי עברה למרקע.
