התפתחות הדפוס הביאה עימה שינויים רבים, את השפעתה היה ניתן לראות על התפתחות הקפיטליזם המודרני, חקירת הגלובוס ושינויי בחיי המשפחה והפוליטיקה.
הדפוס הפיץ ידע באופן שלא נראה בעבר והפך את ידיעת הקרוא וכתוב האוניברסלי למטרה רצינית, ואפשר את עלייתם של המדענים המודרניים, כמו כן הוא שינה את החיים האינטלקטואלים והחברתיים.
ההתפתחות החיונית בהיסטוריה של הדפוס הייתה ההמצאה של דפוס סידור האותיות במאה ה- 15 באירופה. מילים שהורכבו מיחידות ( אותיות ) שהתקיימו קודם לכן כיחידות, מה שהוכיח שההתייחסות למילים היא כאל חפצים המרכיבים סיפור, מה שלא היה ניתר לראות בכתב יד. דפוס סידור האותיות שבו יצקו כל אות בפיסת מתכת נפרדת, או תבנית, סימן פריצת דרך פסיכולוגית בכך שהטמיע את המילה בתהליך הייצור והפך אותה לסוג של סחורה. הדפוס למעשה הפך את המילה למוחשית ויחד עם זאת הביא לפעילות שכלית.
השפעת הדפוס על החושים:
בעולם העתיק שלטה השמיעה יותר מאשר הראיה, אפילו לאחר שהופנמה הכתיבה, חומר כתוב היה למעשה משני לשמיעה, גם כאשר היה חומר כתוב הוא הופנם יותר בצורה של קריאה בקול רם. הכתיבה היוותה תהליך בחזרה של הידע בחזרה לתוך עולם הבעל-פה.
את כתבי היד לעיתים לא היה קל לקרוא ולכן אלו שכן הצליחו לקרוא שיננו את כתבי היד והפיצו את עיקרם בע"פ.
קוראים היו לעיתים מקריאים, לאט ובקול רם או בלחישה, אפילו לעצמם לבד, מכיוון שזה סייע בשינון החומר בזיכרון. הרבה אחרי שהדפוס פותח, עיבוד שמיעתי המשיך לשלוט תקופה מסוימת בטקסט המודפס, נראה, אולם שהוא נעלם בעקבות הדפוס.
לבסוף, הדפוס החליף את שליטת השמיעה בעולם המחשבה עם שליטת הראייה, הדפוס מיקם את המילים בחלל באופן יותר קשוח מאשר הכתיבה.
הבדלים בתפיסה של הקוראים:
רוב הקוראים לא מודעים להמולה שהפיקה את הטקסט המודפס שלפניהם, הם תופסים את מובן המילים ברווחים באופן שונה מהמעובר להם בכתיבה, הטקסטים המודפסים, נראים כתוצרי מכונה, עבודה נקייה, קווים קבועים מסודרים לצד ימין ( או שמאל ) הכל מאוד ויזואלי וקריא, לעומת המועבר בכתיבה, קישוטית, מצוירת. הדפוס הוא עולם של עובדות קרות ולא אנושיות. הטקסטים המודפסים קריאים יותר מכתב ולכן מאפשר קריאה מהירה ושקטה.
השפעות הדפוס על נושאי עריכה וסגנון כתיבה:
כתיבה לדפוס דורשת שכתובים מייגעים ע"י המחבר או העורך בכמות שלא נודעה בתרבויות הכתב יד, מעט מאוד עבודות פרוזה מתרבויות הכתב יד יכולות לעבור בדיקת עורך כפי שעוברות עבודות מקוריות כיום. תרבות הכתב יד היא מכוונת יוצר מאחר וכל עותק של היצירה מייצג הוצאת זמן גדולה של המעתיק, כתב היד מלווה בקיצורים והערות שוליים, לעיתים המעתיק היה מעדיף קיצורים שנוחים לו אך לא נוחים לקוראים.
דפוס הוא מכוון צרכן, מאחר ועותקים נפרדים של היצירה אינם מיצגים עבודה רבה ומעט שעות שהושקעו בטקסט הקריא יופצו מידית באלפי עותקים.
יצירת הכותרת:
מכיוון שעם המצאת הדפוס, הופצו כמויות רבות של עותקים מכל פריט, החלו להשתמש במפתחות ( אינדקסים ) לפי נושאים, כאשר ישנו עמוד נפרד בספר המייצג את תוכנו לפי נושאים ובאילו עמודים הם מופיעים, כאשר כל נושא על מנת לזהות את תחילתו, זכה למילה ראשונה מודגשת, שעם הזמן הפכה גם לכותרת.
בעוד שבכתב היד צצו אי התאמות בין מספרי העמודים לאינדקס בעקבות ההעתקה הרבה, בדפוס לא הופיעו בעיות אלו. מכיוון שבשיח בע"פ אין צורך בהדגשת המילה התחילית בכל נושא, השימוש בכותרת היה נפוץ יותר רק לאחר כניסת הדפוס.
הדפוס, והשפעותיו על תחושות הקורא:
הדפוס היווה גורם עיקרי בהתפתחות של תחושת הפרטיות האישית המסמנת את החברה המודרנית, הוא הפיק ספרים קטנים יותר בעלי יכולת נשיאה ממקום למקום, וקבע את הבמה באופן פסיכולוגי לקריאה לבד, בפינה שקטה ועצמאית.
בעבר, בתרבויות כתב היד, הקריאה הייתה פעילות חברתית , אדם אחד היה מקריא לאחרים. כיום הקריאה היא אינדיווידואלית.
בתקופת הדפוס יש צורך בבית מרווח דיו כדי להתבודד בשקט ולקרוא.
הדפוס יצר תחושה חדשה של הבעלות האישית על המילים, והמדפיסים טבעו את זכויותיהם על ההוצאה לאור ואסרו את שיעתוק הספר המודפס ע"י אחרים פרט למוציא לאור המקורי. הדפוס הפך את המילה לסחורה והעולם הקהילתי של תרבויות הבע"פ התפצל לבעלויות פרטיות.
סגירת המעגל:
הדפוס מעודד תחושה של סגירת מעגל, תחושה שמה שנמצא בטקסט גובש סופית והגיע למצב של שלמות. הטקסט המודפס אמור לייצג את המילים של המחבר בצורה מוחלטת או סופית, בניגוד לכתב יד, שהיה לעיתים מלווה בערות שוליים ותוספות.
תחושת סגירת המעגל או השלמות נאכפת ע"י הדפוס לעיתים בצורה מאוד פיזית, עמודי עיתון בד"כ מלאים פיזית גם בתוכן מילולי או בתכנים אחרים כגון פרסומות מכיוון שהדפוס אינו סובל חוסר שלמות.
דפוס כעזר לימודי:
עם הדפוס הגיעה המקראה ( ספר לימוד ), אשר הציגה עובדות או את עיקרי הדברים, הצהרות שטוחות שניתן לזכור שהגדירו בצורה חד משמעית נושא בשדה מסוים.
בעוד שבתרבויות שבע"פ נטה החומר להיות יותר ספקני ופתגמי, לעיתים סוג של משל, שייזכר ויעורר את המחשבה לחשיבה נוספת בעניין הפרדוכסים שהועלו.
