בית המקדש היה המקום המרכזי עבור היהודים בארץ ואף אלה שבגולה. זה היה בית ה', כלומר הבית שנבנה לכבודו של אלוהים, שבו, ובו בלבד, ניתן היה לעבוד אותו, להתפלל אליו, להקריב לו קורבנות. הבית ניצב על ראש הר המוריה בירושלים, המקום אותו על פי המסורת קנה דוד מארוונה היבוסי לצורך זה. באותו מקום עצמו בו עמד הבית הראשון, שבנה שלמה המלך. המבנה הועתק מתיאור המבנה של שלמה, אם כי ברור כי הפאר שאפיין את מקדש שלמה, לא אפיין את הבית השני. זה היה צנוע בעיטוריו, אך לא שונה כלל בתפקודו.
בית המקדש כמרכז דתי
חשיבותו של בית המקדש הייתה בראש ובראשונה דתית. תפקידו של בית המקדש היה לשמש כמקום היחיד בו עובדים את ה'. את המקדש ניהלו כוהנים, שקיבלו קורבנות מן היהודים והקריבו אותם לה' על המזבח. הם הקריבו שני קורבנות קבועים, בתחילת היום ובסיומו, שהיו קורבנות כללים, המוכנים "קורבן תמיד", בשם כלל היהודים. בנוסף הקריבו גם קורבן לשלום המלך. על המזבח הקריבו קורבנות, של בעלי חיים טהורים, ניסכו יין ומים, בהתאם לטקסים. בנוסף הדליקו קטורת על המזבח ובסביבתו. בראש הכוהנים עמד הכוהן הגדול, שגם ניהל את בית המקדש מבחינה ארגונית והיתה לו השפעה עצומה על היהודים. הכוהן הגדול, משמונה לתפקיד שרת בו כל ימי חייו 0אם היה מסוגל לכך). לאחר מותו מונה כוהן גדול חדש, בדרך כלל בנו של הקודם. כוהן הוא תפקיד העובר בירושה מאב לבן. במקדש שרתו גם לוויים, שאינם כוהנים, בתפקידי שמירה, נגינה ועוד.
לבית המקדש עלו לרגל שלוש פעמים בשנה, בחגים המרכזיים: סוכות, פסח ושבועות. אליו הביאו ביכורים, וכמובן גם קורבנות. עליה לרגל היתה מנהג חשוב אצל היהודים, וגם ממרחקים גדולים התאמצו להגיע לבית המקדש בתאריך המתאים. לפני הכניסה למתחם היו מטהרים, מי שטמא לא עולה להר כלל. נוכרים לא עלו להר הבית, וגם היהודים הוגבלו באזורים בהם יכלו להיות. החצר לפני הבית נקראה עזרת נשים, מעבר לה היתה עזרת ישראל, בה יכלו לעמוד גברים, כדי למסור לדוגמא את הקורבנות לידי הכוהנים ולראות את הקרבתם. מעבר לעזרת ישראל יכלו להיכנס רק כוהנים ולוויים. הקרבת הקורבנות נעשתה על המזבח מול הכניסה לבית. לתוך הבית עצמו נכנסו רק הכוהנים. בתוך הבית היה החדר המקודש ביותר, קודש הקודשים, אליו נכנס רק הכוהן הגדול. גם הוא נכנס רק פעם בשנה, ביום כפור.
מרכז כלכלי
חשיבותו של בית המקדש הייתה גם כלכלית. כל יהודי (גבר מבן 20 ומעלה) הביא לבית המקדש תרומה של חצי שקל פעם בשנה. התרומה הזו הועברה בצורה מסודרת, ומאחר וגם יהודים הגלויות היו משלמים אותה, היה מדובר בהעברה של סכומים גדולים. לעיתים היו מושלים שניסו למנוע את העברת סכומי הכסף הגדולים לארץ. התרומות האלה נועדו לצרכי המקדש הכלליים. מחצית השקל היתה סכום מכובד, כך שהכסף הצטבר באוצר בית המקדש. מאחר והאוצר היה גדול למדי, הוא שימש גם כבנק עתיק. ניתן היה ללוות ממנו. בנוסף, בסמוך להר הבית עצמו נוצר שוק מיוחד, שם החליפו כסף, למטבעות המקובלים במקדש, קנו בעלי חיים לקורבנות ועוד. בכך הפך בית המקדש גם למוקד כלכלי חשוב עבור כלל היהודים.
בית המקדש כמרכז חברתי
כמובן שגם מבחינה חברתית היה תפקיד לבית המקדש. בצמוד למקדש עצמו פעלה לשכת הגזית, בה התכנס בית הדין הגדול. בבית הדין ישבו 71 דיינים ששפטו והחליטו בנושאים חשובים. בנוסף לאורך כל היום עלו אנשים להר הבית וירדו ממנו. השוק סביב בית המקדש המה מבקרים, אורחים וסוחרי ירושלים. סביב הר-הבית היתה מערכת גדולה של מקוואות, שנועדו לטהרת העולים לרגל. המרחב הזה זימן מפגשים חברתיים ואישיים שונים. כאן פגשו גברים צעירים נערות שרצו לשאת לנשים, כאן נחתמו עסקאות כלכליות, נוצרו היכרויות וחברויות בין יהודים ממקומות שונים. כל זה עוד התעצם בימי העליה לרגל, אז מלאה ירושלים בעולי רגל שבאו ממרחק, והיו זקוקים למחסה ולמזון. בית המקדש היה המקור לכל הקשרים החברתיים האלה. וכמובן חשוב ביותר היה עצם זה ששם ישב בית המשפט המרכזי של העם היהודי.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / יהודה בתקופה הפרסית / בניית בית המקדש
