ראו עמוד ראשי: העיר באירופה הנוצרית והקהילה היהודית בה
עמוד משנה: הקהילה היהודית בעיר הנוצרית
בימי הביניים הייתה הקהילה היהודית בעלת חשיבות גדולה עבור היהודים. היהודי קיבל את כל צרכיו באמצעות מוסדות הקהילה. הקהילה דאגה לחינוך, סדר, שירותי רווחה ודת ועוד. היהודי לא היה יכול להתקיים ללא קהילתו. מוסדות הקהילה כללו בית כנסת, ישיבה,בתי מדרש,בית תמחוי, בית חתונות ועוד.מנהיגי הקהילה דאגו לשחיטה כשרה, לבית מרחץ, למקווה טהרה ולבית קברות.הקהילה הייתה אחראית על תשלום המס לאדון העיר. היהודים האמינו כי הם נושאים באחריות זה לזה והנהגת הקהילה סייעה ליהודים שנקלעו למצוקות שונות.ההנהגה היהודית העצמית התבססה על הפריבילגיות שהעניק לה אדון העיר, שכללה גם את הזכות לאוטונומיה דתית ומשפטית.
מבנה ההנהגה היהודית
בראש הקהילה היהודית עמד "קהל"- גוף מצומצם שנבחר אחת לשנה, ניהל את הקהילה היהודי האוטונומית וייצג אותה כלפי השלטונות.חבריו היו בדרך כלל חכמי התורה ועשירי הקהילה."הקהל" בחר את ממלאי התפקידים השוטפים בתוך הקהילה:
רב הקהילה, "פרנס", בית הכנסת.
רב הקהילה–המנהיג הרוחני של הקהילה.
"פרנס"–עמד בראש הקהילה וניהל את ענייניה. מינויו היה לחודש ימים
גבאי הקהילה– תפקידו לרכז בידיו את ענייני הצדקה ואת תלמודי התורה-מוסדות החינוך של הקהילה.
שתדלן-
אחד מעשירי הקהילה,היה מקורב לשלטון והכיר את התרבות המקומית.ייצג את הקהילה בפני השלטונות,ונהג להתמקח עימם על גובה המס
רבנים שמילאו תפקידי הוראה או תפקידי דיינים של בית הדין, שוחטים,חזנים,בלנים,מוהלים ושמשים שהיו אחראים על הניהול והאחזקה השוטפת של בית הכנסת.
סמכויות שהיו בידי ההנהגה
תקנות
חיי הקהילה היהודית הוסדרו באמצעות תקנות. התקנות נקבעו ע"י בית הדין המקומי של הקהילה ועל ידי ההנהגה האזרחית המקומית פרנסי הקהילה. התקנות היו תקפות בדרך כלל לתחומי הקהילה בלבד, ולא נשענו על ההלכה.חלק גדול מהתקנות עסקו בדאגה לאחדות הקהילה, סייעו לארגון ולסדר בקהילה והגדירו נורמות התנהגות מוסריות בתחומי הקהילה. לעתים התקנות כללו עונשים פיזיים. הכרת השלטונות המקומיים באוטונומיה של הקהילה היהודית, הפכה את הקהילות לבעלות סמכות אכיפה של התקנות על העבריינים, וקיים תיעוד בהיסטוריה של ההלכה על מקרים בהם הופעלה סמכות זו, לעתים גם עד כדי עונשים קיצוניים. העובדה שחובת הציות לתקנות נתפסה כחשובה כמו החובה לקיים מצוות, ביססה את סמכות התקנות..
רש"י (ר' שלמה יצחקי, גדול חכמי התקופה) בטא מגמה זו כאשר קבע "שאף אם יישבע אדם לעבור על תקנות ה"קהל", אין תוקף לשבועתו, ממש כשם שאין אדם יכול להישבע שלא לקיים את מצוות התורה".
דוגמאות לתקנות חשובות:
תקנת חרם הישוב–התקנה קבעה שבואם של מהגריםיהודים חדשים לקהילה והתיישבותם בה חייבת לקבל את ההסכמה פה אחד, של כל תושביה הקודמים. מטרתהתקנה הייתה למנוע תחרותכלכלית ולאפשר למתיישבים הוותיקים לשמור על האינטרס הכלכלי שלהם, להמשיך ולעסוקבמעין מונופול בעסקיהם ולהגדיל את רווחיהם ונכסיהם. מהגר שהיה יכול לשמש – ולובפוטנציה בלבד – מתחרה, לא הורשה להצטרף לקהילה, אף בשל התנגדות של איש אחד מבניהקהילה.
תקנת המערופיה–תקנה זו דומה במטרתה לתקנת חרם היישוב. היא באה להבטיח מונופולעל סחורות מסוימות ועל לקוחות נוכרים מסוימיםלמשפחות מיוחסות ומוכרות, שנמנו עם דור המייסדים, ולמנוע אחרים מלעסוק בהן. (תקנה זו עוררהויכוח קשה בקהילות בגלל הכוח הכלכלי העצום שהיא משאירה בידי מספר מצומצם של משפחות וותיקות ועשירות, ובהדרגה צמצמו את כוחה).
תקנת עיכוב התפילה–אדם שסבור שנעשה לו עוול על ידי אחד מבני הקהילה, יכול לעכב את תפילת הציבור עד שתיבדק תלונתו. התקנות הגבילו את השימוש באמצעי זה וקבעו מתי ובאיזה מקום בתפילה מותר או אסור להתעכב.
לעיתים, הקהילות היהודיות באירופה יצרו תקנות משותפות לכמה קהילות הקרובות זו לזו, לדוגמה: תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה,שהיה ממנהיגי היהודים באשכנז, והוא קבע תקנות שנגעו לחיי היחיד ולחיי החברה והן חייבו מספר קהילות יהודיות באירופה. תקנותיו מוכרות כ"חרם דרבנו גרשום", והן כללו בעיקר שני איסורים שיצרו שינוי אמיתי במשפחה היהודית ובמעמד האישה: האיסור לשאת יותר מאישה אחת והאיסור לגרש אישה נגד רצונה. מי שהפר את תקנותיו הסתכן בחרם.
גביית מיסים
השלטונות הטילו על היהודים מיסים רבים וגם הקהילה גבתה מיסים לשם מימון פעולותיה. הנהגת הקהילה הייתה אחראית להעביר את המיסים לשלטונות. הקהילה דאגה לכך שכל אדם ישלם את חלקו הראוי במיסים ושלא יהיו משתמטים ללא סיבה.
הקמת בתי דין
מערכת משפטית שפעלה עפ"י ההלכה והייתה תקפה במסגרת הקהילה. פסיקותיה היו בעלות תוקף בעיני השלטונות.(ביטוי לאוטונומיה המשפטית).
אמצעי הענישה והאכיפה של הקהילה היהודית
- מלקות– שליחי בית הדין היו מכין את העבריין 39 מלקות.
- קנס כספי– בעבריין היה משלם קנס כספי לקהילה בגלל בעבירה שביצע.
- כליאה– שלילת חופש התנועה (בדרך כלל בתחום הקהילה).
- חרם– בידי בית הדין ניתן הכוח להכריז חרם על העבריין, שהוא עונש חברתי חמור. החרם כלל: הרחקה חברתית של המוחרם- איסור לאכול אצלו, איסור ללכת לשמחות שלו וכן ומניעת שירותים דתיים מהמוחרם כגון: איסור לצרפו למניין, איסור לָמוּל את בניו, איסור לקבור אותו.
- גירוש– דרך נוספת של ענישה הייתה גירוש העבריין מן הקהילה.
- מסירה לערכאות של גויים– לעיתים בית דין מסר או איים למסור את דינו שלהעבריין לידי הגויים.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ערים וקהילות
