דיני תאגידים: תורת האורגנים

הסיכום כאן הוא חלק מסיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו סיכומים נוספים במאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה

רקע: תורת האורגנים הוא נושא ליבה של דיני החברות. יש חברה, לחברה יש אישיות משפטית נפרדת (אמ"ן)- יש נתק (מסך) בינה לבין בעלי המניות. החברה עדיין צריכה לפעול במציאות. החברה פועלת באמצעות אנשים, בעלי תפקידים. בעלי תפקידים אלה נקראים "אורגנים".

§ 47 לחוק קובע במפורש: פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה.

השאלה היא מתי אפשר לייחס פעילות של אורגנים לחברה, באילו מקרים חריגים ניתן לייחס פעילות של החברה לאורגנים ובאילו מקרים לאורגנים יש אחריות בפני עצמם.

בעבר, לפני חוק החברות, הדרך שבה ייחסו פעולות של בעלי תפקידים לחברה הייתה באמצעות דוקטרינות השליחות. נושא השליחות עלה בהקשר לדיני השליחות והיזמים- השותף הוא שליח של השותפות. בעבר כדי ליצור את הקשר בין האורגן לחברה השתמשו בדוקטרינת השליחות. הפסיקה פיתחה את הדוקטרינה של תורת האורגנים שמנותקת מדוקטרינת השליחות, לפיה מייחסים פעולה של האורגן לחברה מבלי להשתמש בדיני השליחות.

בפס"ד מודיעים, רכב של חברה עבר צומת באור אדום והעמידו את החברה לדין פלילי. כדי להעמידה לדין יש לאתר את האורגנים- לא כל בעל תפקיד בחברה ייחשב כאורגן.

מיהו אורגן? § 46 לחוק קובע מיהם האורגנים? אסיפה כללית, מנכ"ל, דירקטוריון וכל מי שעל פי דין או מכוח דין רואים את פעולתו בעניין פלוני כפעולות החברה לאותו עניין.

המבחן שנקבע לאיתור האורגן בפסיקה הוא מבחן משולב: מבחן שכולל פן היררכי (מבחן היררכי) ומבחן פונקציונלי. כאשר באים לבחון אם פעולה של אדם היא פעולה של אורגן מפעילים את המבחן המשולב:

א. מבחן היררכי– נבדק תפקיד האדם מבחינת היררכיה (מנהל, דירקטור וכו'). המבחן לא קשור לתפקוד- אם היה אמור לבצע את הפעולה או לא. כאשר הפעולה נעשתה ע"י מנכ"ל לדוגמא, ניתן לייחס לאותו אדם את הפעולה.

ב. מבחן פונקציונלי– האם את אותו תפקיד על אותו אדם היה למלא בחברה. לדוגמא, פעולת שיווק שתיעשה ע"י איש שיווק תעמוד במבחן הפונקציונלי. לעומת זאת, אם איש השיווק יחתום על חוזה למכירת בניין, יהיה קשה לראות בו אורגן של החברה לפי המבחן הפונקציונלי.

עיגון המבחנים בחוק

המבחנים האלו אומצו בחוק. ס' 47 לחוק החברות מאמץ את תורת האורגנים: "פעולותיו של אורגן… הן פעולותיה של החברה וכוונותיה". ס' 46 לחוק (כותרתו "האורגנים"): "האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית… וכל מי שעפ"י דין או מכוח התקנון רואים את פעולתו… כפעולת החברה לאותו עניין". מקובל לראות בסיפא של הסעיף, שהיא גמישה יותר, את המבחן הפונקציונלי.

3 חלקים בתורת האורגנים:

א. גזירת אחריות החברה מאחריותו של האורגן – ייחוס פעולות האורגן לחברה בתחומי משפט שונים (פלילי, נזיקין, חוזים)

ב. גזירת אחריות האורגן מאחריות החברה – ייחוס פעולה של החברה לאורגנים

ג. הטלת אחריות אישית על האורגן.

חלק א' – גזירת אחריות החברה מאחריותו של האורגן

אחריות פלילית – שאלה מקדמית: האם ראוי להטיל אחריות בפלילים על תאגיד? קשיים:

א. קושי מושגי: יס"נ לתאגיד – לתאגיד אין יס"נ. התגברות: לכריתת חוזה נדרשת גמ"ד שגם היא יס"נ – אין בעיה שהחברה תכרות חוזה ולכן אין בעיה מושגית שתואשם בפלילים.

ב. קושי מוסרי: אשמה – לאשמה פלילית נלווה קלון. לחברה אין מצפון ולכן אין מקום להטיל עליה כתם. מצד שני יש פגיעה במוניטין. אם המטרה היא להטיל אות קין מוסרי על חברה, עדיין ניתן יהיה להטיל עליה אות קלון. לדוגמא, חברה שמזהמת את הסביבה ומורשעת בגין כך זה עשוי ליצור אותר קלון חברתי כנגדה וקביעת אשמה מוסרית למטרות הרתעה ופגיעה בעסקים. שיקולי הרתעה והטלת אות קין.

ג. קושי בנפגע: הסופג את הסנקציה הוא בעל"מ – למה לפגוע במי שלאו דווקא ביצע את העבירה? התגברות: הסנקציה היא כספית בלבד ולא אות קין (אף אחד לא יודע מי בעלי המניות של רמדיה), במצב כזה – בעל המניות נושא בסיכוי ולכן יישא גם בסיכון. שיקולי גמול– אומנם לא ניתן לאסור את החברה אך ניתן להטיל עליה קנס או לפרק אותה.

כשאני בא להטיל אשמה פלילית עלי לאתר את מטרות דיני העונשין – וכך לבדוק האם ראוי להטיל על החברה אחריות פלילית. המטרה העיקרית היא הרתעה – יש לבחון האם מבחינת שיקולי הרתעה טוב להטיל אחריות על החברה. דוגמא: פס"ד מודיעים – לא היה את מי להאשים כי לא ידעו מי נהג ברכב ולכן הרשיעו את החברה. בנוסף לכך – הטלת אחריות על החברה תגדיל את הפיקוח של בעלי המניות על החברה. מנגד, ההטלה אינה רצויה כי האורגן יכול לצאת זכאי לגמרי (דוגמת חפציבה): אם נטיל אחריות על החברה, הרשויות יסתפקו בכך ויעזבו את בועז יונה לנפשו.

דוגמא: דירקטור עבר עבירה שפגעה בחברה והשני עבר עבירה שתרמה לחברה – האם יש להבדיל בין העבירות? ככל שמדובר בשיקולי הרתעה – אם הפעולה פוגעת בחברה, אין להוסיף הרתעה נוספת. דוגמא רלוונטית: פס"ד לאומי.

בפס"ד מודיעים קובע ברק שניתן להשתמש בתורת האורגנים כדי להטיל אחריות פלילית על חברה. אולם הוא מסייג זאת וקובע שיישום תורת האורגנים בפלילים תעשה רק כשמוצדק להטיל את האחריות על החברה. כך למשל בעבירות שתאגיד עושה אותן הרבה, כגון עבירות מיסוי, יש מקום להטיל אחריות על חברה. אולם בעבירות של ביגמיה, יש פחות הצדקה וישנן עבירות שהן בתחום האפור.

היקף האחריות של חברה בפלילים מופיעה בס' 23 לחהע"ש. (ברק לא מסתמך על סעיף זה משום שאז לא היה קיים תיקון 39). ס' 23 מפנה לס' 22 וקובע שהתאגיד יישא באחריות קפידה שאינה מצריכה הוכחת יסוד נפשי. המבחן הוא המבחן המשולב יחד עם 23(א)(2) הקובע שתאגיד יישא בא"פ אם בנסיבות העניין ולאור תפקידו של אדם יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה את מעשה התאגיד. בעבירות שאינן עבירות של אחריות קפידה לא נצטרך לאתר אורגן אלא מספיק שהעבירה נעברה ע"י אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד. למעשה, המחוקק החיל מעין דוק' של שליחות. באורגנים אני מחייב שהדמות היא אורגן ורק אז נטיל אחריות על החברה, בעבירות של א"ק – מספיק שהיית שלוח של החברה.

מה ההבדל והמשמעות?

– אחריות האורגן מייחסת אחריות לחברה ישירות, אחריות שילוחית היא אחריות עקיפה של החברה. המשמעות היא שלפי אורגנים הייחוס לחברה יכול להיות דרך יסודות עבירה שונים אצל אורגנים שונים: דוגמא: המנכ"ל בעל יס"נ של גניבה והוא נותן הוראה לגזבר לעשות פעולה שהיא בעצם גניבה. זה מקל על הוכחת העבירה.

– המחוקק אימץ מודל של תורת האורגנים. בחוהע"ש אין הסדר של שליחות, ולכן כשאני מבקש להטיל אחריות פלילית על חברה (לא בעבירות של א"ק) זה יהיה רק ע"י אורגנים. אם זה לא אורגן – לא נטיל אחריות דרך שליחות. זה טריוויאלי.

אחריות נזיקית –

דיני השליחות חלים (בניגוד לעונשין). פק' הנזיקין קובעת בס' 14 אחריות שילוחית לעוולות נזיקיות שביצע עובד של החברה ומטילה אותן על החברה.

הערה – לבוא עם חוק מעודכן כי ס' 25,28,61 לפק' הנזיקין בוטלו. בעבר סעיפים אלה הגבילו את דיני השליחות לגבי אחריות חברה (תקיפה, נגישה, כליאת שווא). פרוקצ'יה מבקר זאת, והשנה המחוקק ביטל את החריג.

כלומר, ניתן להטיל אחריות בנזיקין גם מכוח תורת האורגנים או מכוח דיני שליחות. ההטלה היא יחד ולחוד.

ס' 53 לחוק החברות מחיל אחריות אישית על חברה בהקשר לעבירה נזיקית שבוצעה ע"י אורגן שלה.

מהם ההבדלים בין שימוש בתורת האורגנים לבין שימוש בדיני השליחות:

ייחוס פעולה באופן ישיר או עקיף: אם משתמשים בתורת האורגנים, רואים את הפעולה כפעולת החברה באופן ישיר. החברה היא זו שביצעה את הפעולה, היא זו שכרתה את החוזה לדוגמא. לא מתייחסים לחברה כאל מי ששלחה את האדם שכרת את החוזה. לעומת זאת כשמשמשים בדיני השליחות, מייחסים אחריות עקיפה בלבד. מייחסים את הפעולה של השלוח למשלח. הנפקות של הבחנה זו, כפי שברק קובע בפס"ד מודיעים, בתורת האורגנים יכול להיות שיסודות העבירה יתקיימו בכמה אורגנים שונים. כלומר, יכול להיות שאורגן אחד יקיים יסוד נפשי, אחר עובדתי ובכל זאת משום שמייחסים את הפעולות באופן ישיר נאמר שהתקיימו בחברה יסוד נפשי ועובדתי. אם מייחסים פעולה באמצעות דיני השליחות, אם אחד מהיסודות של העבירה לא מתקיימים בשלוח, אם לא יוכלו להתקיים בשולח.
היקף התחולה של הדוקטרינה: תורת האורגנים קצת מצמצמת. כדי לייחס לחברה פעולה של אורגן, צריך לאתר אורגן לפי המבחן הפונקציונלי. רק אם אותו בעל תפקיד הוא אורגן לפי המבחן, ניתן לייחס את פעולתו לחברה. אם משתמשים בדוקטרינת השליחות, כל עובד יוכל לחייב את החברה ולא ניתן יהיה להפעיל את המבחן הפונקציונלי. כלומר, כאשר לא חלה תורת האורגנים ניתן להפעיל את דוקטרינת דיני השליחות.
עיקרון החוקיות: עיקרון החוקיות מגביל את הטלת האחריות השילוחית למקרים בהם ישנו חוק- הסעיפים המתאימים בדיני הנזיקין. תורת האורגנים פותחה בפסיקה, לפני החוק, ולאחר מכן עוגנה בחוק. את דוקטרינת השליחות לא ניתן להפעיל בעונשין משום שאין עיגון בחוק. כאשר מטילים אחריות לפי תורת האורגנים, התפיסה היא שהחברה היא זו שביצעה את הפעולה ולכן לא צריך סעיף חוק ספציפי.

אחריות חוזית –

למעשה, דיני השליחות הכלליים חלים על דיני החוזים- חוק השליחות (המקרה הקלאסי של שליחות). הניסוח בס' 56 לחוק החברות מאמץ מודל של השליחות המושגים בהם הוא משתמש הם מושגים שלקוחים מחוק השליחות. יש הבדל אחד שקיים בין ההסדר שמתקבל באורגן שפועל מטעם חברה ומתקשר בחוזה לבין שלוח המתקשר בשם שולח בחוזה. כאשר דיברנו על שותפויות, דיברנו על כך שחריגה מהרשאה של שלוח- מתקשר בחוזה ולא היה מוסמך להתקשר בחוזה, אזי הוא לא מחייב את המשלח ולצד ג' שהתקשר בחוזה יש שתי אפשרויות (ס' 6 לחוק השליחות): לדרוש מאותו שלוח לעמוד בחוזה או לבטל את החוזה ולדרוש פיצויים.

לעומת זאת, ציינו את ההסדר בשותפות ואמרנו שדיני חברות מתעסק בנושא. ההסדר בדיני חברות דומה להסדר החל בדיני שותפויות ובמקרה של חריגה מהרשאה, אם צד לא ידע או לא היה עליו לדעת על חריגה מהרשאה- הפעולה של האורגן או של השלוח תחייב את החברה. כלומר, בעוד שחריגה מהרשאה עפ"י דיני השליחות הרגילים אינה מחייבת את המשלח, בחברות ו/או שותפויות, הפעולה של השותף או האורגן מחייבת את השותפות/חברה עפ"י הסעיפים הקיימים בחוק. ההבדל בין תורת האורגנים בחוזים לבין שימוש רגיל בדיני השליחות הוא החריגה מהרשאה.

לסיכום, ס' 56 לחוק החברות: עוסק בכל פעולה וקובע כי פעולה משפטית של אורגן תחייב את החברה, לרבות התקשרות בחוזה. הבעיה היא כאשר האורגן חורג מההרשאה – וצד ג' לא ידע שהאורגן חורג מההרשאה. האם החברה מחויבת? תלוי. באופן כללי החברה לא מחויבת, אלא אם כן – צד ג' לא ידע על היעדר ההרשאה (דומה לתקנת השוק בקניין)/ החברה אישרה בדיעבד.

חלק ב' – מצב לא שכיח: גזירת אחריות אורגן מאחריות החברה

יש לי חברה שהטלתי עליה אחריות ואני רוצה לחייב גם אורגן. מייחסים פעולה של חברה לאורגן רק כאשר חוק ספציפי קובע זאת במפורש. אנו רואים היפוך נטל הראייה. הסיבה: המידע נמצא אצל המנהלים, ואנו מצפים לאחריות אישית כי הם אלו שפעלו (ורק כאשר המחוקק קובע זאת מפורשות).

דוגמאות:

א. פרט מטעה בתשקיף– סעיפים 31 (א) וס' 33 לחוק לניירות ערך קובע ש"רואים כל דירקטור כאילו הוא שחתם על התשקיף". כלומר, גם דירקטור שלא חתם על התשקיף תיוחס לו העבירה. למרות שהחברה היא זו שביצעה, מייחסים לו את העבירה ועליו נטל ההוכחה שהוא לא התרשל. מעבירים את נטל ההוכחה משום שברור שמי שמחזיק את המידע המוטעה בידו הוא אורגן של החברה, משיקולי מדיניות מעבירים את נטל ההוכחה. מייחסים את פעולת החברה לאורגן אבל קובעים את הסייג של העברת נטל ההוכחה. המטרה היא להטיל אחריות על הגורמים הרלוונטיים, כאשר לא ידוע בתחילה מיהו האורגן שביצע את העבירה בעצמו.

ב. חוק ההגבלים העסקיים: קובע שאם נעברה עבירה על החוק ע"י החברה, יואשם כל מי שתפקד כמנהל באותו זמן. הסייג הוא במקרים בהם המנהל מוכיח שהעבירה נעשתה שלא בידיעתו והוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירה, הוא לא יורשע בעבירה, נטל ההוכחה עליו.

ג. ס' 209 לחוק התכנון והבנייה וס' 224 לפקדות מס הכנסה: מייחסים את העבירה למנהל אלא אם יוכיח שלא אחראי על ביצוע העבירה- מודעות ומניעה.

בכל שקשור לייחוס פעולות של חברה לאורגנים, הכל כפוף לכתוב בחוק.

חלק ג' – הטלת אחריות אישית על האורגן

לדוגמא, קבלן או עובד מתקשר עם קונים של דירה, ובסופו של דבר מתברר שהייתה רשלנות בפעולות הבנייה, האם ניתן להאשים את האורגן באופן אישי ולא רק את החברה. בד"כ מדובר בפסיקה על מקרים בהם החברה התפרקה או פשטה את הרגל.

מדובר על מקרים בהם עילות העוולה התקיימו, הוכחו יסודות העבירה הפלילית.

בריטיש קנדיאן – קבלן בנה דירה פגומה והתובעים תבעו את החברה וגם את הקבלן – כי לחברה לא היה כסף (בהליכי פירוק). התביעה בגין רשלנות: לא ביצע פיקוח נאות. הקבלן טען שלא הוא התרשל אלא החברה הקבלנית וכך רצה לפטור עצמו מאחריות. ביהמ"ש קבע שעצם היות הקבלן אורגן בחברה לא מעלה/ מוריד כשדנים באחריות אישית. אם הוא ממלא את יסודות העוולה – הוא חב. ביהמ"ש קובע שהיתה לקבלן חוב"ז, כי לקבלן יש חוב"ז כלפי לקוחות. קביעה זו בעייתית כי הקבלן היתה החברה ולא מר רוז בעצם.

האם ראוי להטיל אחריות אישית על אורגנים? מחד – הטלת אחריות על האורגן תיצור הרתעת יתר: החברה נושאת בהצלחה והאורגן יישא בכישלון. אורגן שיודע שהוא יישא באחריות אם יהיה כישלון יירתע מעשיית הפעולה. האורגן רואה מולו רק את הסיכון להפסד. מאידך, עדיף להטיל אחריות נזיקית על מי שהכי קל לו למנוע את הנזק – ובין הויכוח בין אורגן לחברה, יותר קל לאורגן למנוע את הנזק הנזיקי.

הטלה אישית סיכום: בריטיש קנדיאן קובע כי ניתן להטיל אחריות במקרים מסוימים. נסתכל על מטרות דיני הנזיקין, מטרה עיקרית היא הגדלת התועלת המצרפית של החברה, שיקולי צדק ויעילות – ומכאן להסיק האם יש להטיל. בכל אופן, תמיד צריך שיתקיימו יסודות העוולה הנזיקית (חוב"ז, קש"ס…) אצל האורגן.

מתי יש חוב"ז לאורגן?

פס"ד צוק אור – הפרת פטנטים. ביהמ"ש הטיל אחריות אישית בגין פגיעה של קניין רוחני של החברה המתחרה.

– שמגר: חשיבות ההלכה – שמגר חילק בין הטלת האחריות על אורגן מכוח חוזים ומכוח דיני נזיקין. הרציונאל היה שוני ביסוד החלוקה: בחוזים רצון המתקשר: הנפגע הוא מתקשר רצוני ולכן אין סיבה להטיל אחריות על האורגן, הנםגע לקח סיכון בהתקשרות עם החברה. הנושה החוזי מתמחר את הסיכון בהתקשרות עם חברה ולא אורגן פרטי ולכן אין להטיל אחריות על האורגן. בעוד שבנזיקין, הניזוק הוא לא רצוני: ולכן ניתן להטיל אחריות אישית.

– ארבל: נחפש חוב"ז והפרתה. לא מקבלת את אבחנת שמגר לפי נושה רצוני ולא רצוני. הניתוח ייעשה במסגרת חוב"ז. בתוך הדיון על שאלת חוב"ז ניתן לדון גם על סוג הנושה.

פס"ד יצהרי – ארבל קובעת גבולות חוב"ז ונסמכת על פס"ד שתיל שקובע חוב"ז כלפי צד ג'. כדי להטיל על אורגן אחריות הוא נדרש לקיים את יסודות העוולה בעצמו ואז נבחן האם חלה עליו חוב"ז או לא. (לפי שמגר נעשה דיון מקדמי). מתי חלה? התובעים העבירו לנתבעים שטח והנתבעים התחייבו לתת 3 דירות. הם התחייבו לתת הע"א על הדירות ובפועל התובעים קיבלו רק 2 ולא נרשמה הע"א. בני משפחת שתיל שהיו בעל"מ נתבעו באופן אישי. ביהמ"ש קבע: ניתן לתבוע בעילה נזיקית אם יקיימו את יסודות העוולה ותקום חוב"ז, אך ביהמ"ש קבע שמילוי תפקיד לבדו לא מקים חוב"ז. נדרשים "דברים נוספים": מומחיות של האורגן…

סיכום: ראינו שבריטיש קבע שניתן להטיל חובה אישית על אורגן, ודאי שצריכות להתקיים יסודות העוולה השונות, במסגרת זו העילה בד"כ היא רשלנות ולכן נדרוש חוב"ז. השופט אור בשתיל מצמצם זאת וקובע שצריך משהו נוסף כדי ליצור חוב"ז ולא רק מילוי תפקיד וזהו. השופטת ארבל בפס"ד יצהרי קובעת שמעבר לנימוקיו של אור יש לבחון גם שיקולי מדיניות שונים: הרתעת יתר, צדק והגינות, יעילות…

מדוע בהרמת מסך קשה להגיע לתביעת בעל"מ ובתורת האורגנים קל יותר? הטלת אחריות אישית על אורגן פחות פוגעת במסך ההתאגדות והיא קורית רק כאשר האורגן מקיים עצמאית את יסודות העוולה. תמיד נשמור הרמת מסך כנשק יום הדין.

גישת אור (מתתיהו נ' שטיל) –

ס' 27 (מתתיהו נ' שטיל): "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו אי אפשר להטיל חובת זהירות של דירקטור רק מעצם היותו דירקטור".

אור ממשיך לפרט דוגמאות שיוכלו לבסס את חובת הזהירות:

א. מומחיות– אם אותו אורגן הוא מומחה בתחום, אזי קמה חובת זהירות.

ב. יחסי אמון מוגברים.

יישום המבחנים של השופט אור והמבחנים של ארבל בפרשת יצהרי היו מביאים לתוצאה שונה מפסק הדין של הבריטיש בילדרס משום שלא הייתה מומחיות או יחסי אמון מוגברים. בס' 12 לפס"ד יצהרי מוסיפה ארבל שגם אם מתקיימים התנאים שקבע אור, עדיין חובת האחריות תיקבע לפי מדיניות שיפוטית- יעילות, הרתעה. ארבל מאמצת את הגישה העקרוני של אור בפרשת שטיל אבל אומרת שהיקפה של חובת הזהירות תיקבע גם לפי שיקולי מדיניות- האם במקרה הקונקרטי נטיל חובת זהירות או לא.

שיקולים בעד ונגד הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה – משנה שעברה

שיקולים תיאורטיים: הטלת אחריות על האורגן לאו דווקא פוגעת באחריות הנפרדת של החברה. הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה עשוייה להתפרש כהרמת מסך, פגיעה באישיות משפטית הנפרדת. מצד שני ניתן לומר שאין פגיעה באישיות המשפטית הנפרדת, מטילים על האורגן את האחריות בגין מעשיו.

שיקולים מעשיים: הרחבת חובת הזהירות עשוייה להביא להרתעת יתר ולהימנע מסיכונים שעשויים להביא להשאת רווחי החברה. מצד שני, רוצים להטיל אחריות משום שמבחינת גישת דיני הנזיקין, ראוי להטיל אחריות על הגורם שגרם לנזק.

שיקולי הגינות: מי שיישא בנזק שנגרם הוא זה שגרם בפועל לנזק במעשיו.

השופט שמגר מעלה גם הוא שיקולי מדיניות בפרשת בן שושן נ' כריכיה. בן שושן הוא עובד בכריכיה בה נפגע בתאונת עבודה. שמגר קובע כי יש לנהוג זהירות בעת הטלת אחריות על אורגן של חברה כדי שלא להטיל מגבלות חמורות מידי על יכולת התפקוד של האורגנים בחברה. שמגר אומר שצריך לשקול את שיקולי המדיניות- אחריות משפטית נפרדת, שיקולים כלכליים וכו'.

מה המקרה הקלאסי בו מתחשיבם בשיקולי המדיניות? מקרה שבו יש אורגן שהחברה בה הוא ממלא תפקיד מצוייה במצב קשה. ידוע לו שכדי להציל את החברה עליו לקחת הלוואה. מצד אחד יש שיקולים של חובות אמון כלפי החברה מול חובות כלפי צד ג'. השאלה היא מתי נטיל אחריות על האורגן במצבים אלו.

החובה של אורגן לפעול בתום לב והטלת אחריות אישית על אורגן בשל חוסר תום לב

המקרים הקשים:

חובות האורגן כלפי הנפגע מתנגשות עם חובותיו כלפי החברה. למשל חברה במצב פיננסי קשה והאורגן צריך לקחת הלוואה. מחד, הוא חב חוב"ז וחייב לגלות לצד ג' את מצבה של החברה. מאידך, האורגן חב חובות אמון כלפי החברה. בפנידר נ' קסטרו: קבלן דרך חברה מוכר לחברו נכס שלא שייך לו. האם אותו פנידר חייב חובת תו"ל כלפי צד ג'? ברק קובע שהחובה תחול רק במקרים מיוחדים שבהם יש חובות אמון מוגדרות. בד"נ ברק קובע כי ההלכה השתנתה ונקבע שיש חובת תו"ל לצד ג' שאינו קשור לחוזה כלפי המתקשרים.

פס"ד דלתות חמדיה – עוסק בהפרת חובת תו"ל. השופט רובינשטיין קובע שהיה מקום לגלות לתובע את המצב הכלכלי הקשה של הנתבע. משלא עשה כך הפר את חובת תו"ל. ההיקף נקבע לפי היחסים בין הצדדים. ככל שהיחסים מיוחדים חובת הגילוי תתעצם.

פס"ד פניגשטיין – השופט מצא: השאלה אינה אם לנתבעים היה חשש כלשהו לקריסתה של החברה, השאלה החשובה היא אם קינן חשש ממשי וקונק' לקריסתה של החברה. אמנם גם חשש זה ניתן להקשות, האם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו של מצב קשה לצד השני. אין פתרון ברור.

לפי ברק – תו"ל הוא אובייקטיבי. לפי מצא בפסה"ד – כדי להתאים חובת תו"ל לאורגן יש מימד סובייקטיבי.

פס"ד יצחקי נ' לוטם – ברק קובע כי לא נדרשת תורת האורגנים להטלת אחריות על אורגן. בנוסף קובע כי האחריות האישית (ללא תורת האורגנים) חלה גם ביחסים בין אורגן לנושה פנימי (עובד).

פס"ד בן שושן נ' הכריכייה – בן שושן איבד אגודל בכריכייה. האגודה השיתופית מתגוננת בכך שיש לאותו עובד מעמד של חבר כי הוא חלק מהאגודה. הוא אורגן באגודה ולכן יש לו אשם תורם כי חברי האגודה צריכים להיזהר יותר וכו'… נקבע שאין לו אשם תורם כחבר אלא כי הפעיל את המכונה בעצמו. אנו לומדים שברמת העיקרון יש חוב"ז גם על אורגן שהוא חבר באגודה שיתופית. אם באגודה שיתופית מדובר על חבר או אסיפת חברים, ואני רוצה להטיל אחריות אישית על אסיפת החברים – יכולים להיות מקרים שעל האסיפה הכללית יחולו חובות.

סיכום

ברמת העיקרון הטלת אחריות על חברה לא מסירה מאורגן אחריות אישית (בריטיש). קיימות גישות שונות: ארבל, שמגר – שאלות מקדמיות. מתי קמה חוב"ז לאורגן? אור בפסד מתיתהיו קובע שעצם התפקוד בלבד לא מספיק נדרש דבר מה נוסף. במסגתר חוב"ז נכלול גם שיקולי מדיניות. מה קורה במקרים הקשים? יש חובת תו"ל כלפי מי שאינו צד לחוזה. ההיקף ייקבע לפי טיב היחסים. כשהחברה במצב קשה – חובת תול תיבחן מול החובה לחברה. ברק תמיד מדגיש חובת תו"ל.