דיני תאגידים: החובות המוטלות על בעלי שליטה
הסיכום שלפניכם לקוח מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה
מהן החובות המוטלות על בעל שליטה
ראה סיכום ראשי על חובות בעלי שליטה
אנו יודעים כי אם בעל השליטה ממנה את עצמו למנכ"ל, דירקטוריון, או כל נושא משרה אחרת אזי אוטומאטית חלות עליו חובות נושאי משרה. האם לבעל שליטה יש חובות גם כשכלל אינו נושא משרה בחברה?
יש מעט מאוד פסיקה בנושא, מעבר לפרשת קוסוי, שנדונה לפני חוק החברות אך נחשבת עדיין לפרשה מנחה בעניין אחריות בעלי-שליטה.
פרשת קוסוי: לבנק שבפרשה הייתה חשיפה גדולה מאוד ללווה בשם אפשטיין, שנקלע לקשיים כספיים, וביקש הלוואות נוספות מהבנק. בשלב מסוים החליט הבנק להפסיק ללוות כספים לבנק. אפשטיין החליט מצדו לקנות את השליטה בבנק, על מנת שיתנו לו עוד הלוואות. אפשטיין הצליח לארגן הלוואה נוספת וקנה את המניות שהחזיקה פילקו, חברה שמהווה חלק מגרעין השליטה בבנק. ברגע שאפשטיין הפך לבעל השליטה הוא המשיך להזרים לעצמו עוד הלוואות (ולא להחזיר את הקודמות) עד שהבנק קרס.
המדינה תבעה הן את נושאי המשרה (ידעו שהרכישה ממומנת מכספי הבנק ועל כן מדובר בהפרה של חובת אמונים, על אף שבתקופה האמורה טרם היו חובות כאלו, מאחר וטרם היה חוק החברות), וגם את חברת פילקו בטענה שפילקו מכרה את מניותיה ביודעה שהפיכת אפשטיין לבעל השליטה תביא לקריסת הבנק- ריקון מנכסים. אפשטיין התחבא מאחורי חברות קש ולכן רוב פס"ד עוסק בשאלה האם פילקו הבינה כי מדובר באפשטיין.
אולם בהנחה שמכשלה עובדתית זו אינה קיימת, עדיין נותרת השאלה, האם בכלל יש לבעל מניות חובה כבעל מניות, המגבילה את יכולתו למכור לאחרים את מניותיו, רק מאחר והוא בעל שליטה בחברה? ביהמ"ש קובע, שבעל שליטה אינו יכול למכור את מניותיו לגורם, משהוא יודע שגורם זה רוצה להפוך את החברה לאינסולבנטית (חדלות פירעון – לרוקן אותה מנכסיה). השופט ברק נמנע מלהחליט החלטה גורפת בדבר קיומה של חובת אמונים על בעל השליטה – ומייחד את קביעתו שחובה כזו קיימת על בעל השליטה, למקרה הפרטי של מכירת מניות למי שידוע שיביא לנפילת החברה.
אולם, פסק הדין שניתן בקוסוי הוא בעייתי. קשה לאחריו לבוא ולקבוע האם ישנן חובות משפטיות על בעלי שליטה שאינם נושאי משרה בחברה. עקרונית, יש לבעלי שליטה כוח ומתבקש שבנסיבות מסוימות תהיה להם אחריות. אין ספק, שבמקרה של מכירת שליטה הכוח שלהם עשוי להזיק לחברה. אולם האם בכל סיטואציה של מכירת שליטה רציונל זה מתקיים, והאם תמיד קיימות חובות על בעלי השליטה במצבים כאלו? למשל, בפרשה בה נידונה מכירת גרעין השליטה בחברה לחברה המתחרה שלה, עתרו בעלי מניות המיעוט כנגד עסקת מכר שכזו, וביהמ"ש המחוזי בתל אביב קיבל את הטענה שהלכת קוסוי אכן חלה בפרשה.
הבעיה השנייה שעולה מקוסוי היא שאין דיון ברור במה נדרש מהיסוד הנפשי של בעל השליטה. בקוסוי נקבע "למיטב ידיעתו" – מה משמעות יסוד נפשי זה? האם יסוד נפשי של רשלנות מספק את הדרישה? האם עצימת עיניים די בה?
כיום בעיות אלו שצצו מקוסוי נפתרות כולן על ידי חוק החברות.ס' 193 לחוק החברות קובע שחובת בעל שליטה לפעול בהגינות כלפי החברה.
אולם קיים קושי חדש והוא, מה משמעות חובת ההגינות? החוק אינו קובע חובת אמון ולא חובת זהירות. כל מה שיש לנו כדי לענות על השאלה זה פס"ד קוסוי, ועצם הבחירה של המחוקק לעשות שימוש במונח "הגינות" ולא "זהירות/אמונים". פסיקה ישנה אומרת כי חובת הגינות היא יותר מתו"ל, ופחות מחובת אמונים.
האם דרך חובת ההגינות נכנסת חובת הזהירות? יש טיעונים בעד וכנגד: מחד, אם בעל השליטה היה רוצה באחריות, הוא היה ממנה את עצמו למנכ"ל. אם בחר להישאר בעל שליטה, יש לתת לו להמשיך ולהישאר בעמדת בעל שליטה בלבד, שאין לו חובות כשל נושא משרה. מאידך, בחברה הנשלטת על ידי בעל שליטה, לבעל השליטה יש כוח רב על כל שיקרה בחברה. האם לא נכון להטיל עליו אחריות? הרי בפועל, גם אם הוא לא נושא במשרה רשמית בחברה, הוא משפיע עליה כל העת.
ומה לגבי חובת אמונים? למה לרכך את חובת האמונים של בעלי שליטה (ולא לקבוע שהיא קיימת)? טיעון אחד, מדובר בזכות קניינית של בעל השליטה- מכירת מניות בכמה שיותר כסף ובמהרה הוא אינטרס לגיטימי. כל כלל שיקבע כי בעל השליטה לא יכול לחשוב רק על עצמו יפגע בזכות הקניין החוקתית שלו ולכן אין להכיל עליו חובת אמון. כיום, הרוב לא יאמצו דווקא את השיקול הקנייני. הטענה שמתקבלת יותר אינה שלבעל השליטה יש זכות קניין לשאלת התנהלות התאגיד, אלא שעל בעל השליטה אין חובת אמון משום שיש לו אינטרס מסחרי לגיטימי- מי ששם כספו במניות משקיע כדי להרוויח ולא כדי ליטול חובות אמון. עלינו לאזן בין אינטרס זה לבין טובת החברה, דרך חובת ההגינות שיפרש ביהמ"ש. טיעון שני, חובת אמונים נוצרת כאשר עצם ההימצאות במצב שבוא אתה בקונפליקט מייצר ניגוד עניינים. אולם, לבעל שליטה נוצר, במקרים רבים (כמו מכירת שליטה, דילול מניות), קונפליקט בין טובתו האישית כמשקיע, לבין טובת החברה. לכן חובת האמונים אינה מסתדרת כ"כ עם בעלי שליטה.
יש לשים לב כי המחוקק (§193) לא מטיל חובת הגינות רק על בעל השליטה אלא על כל בעל מניות שאופן הצבעתו יכריע. כל בעל מניות שיודע שקולו בעל חשיבות מיוחדת בהצבעה הקרובה, כפוף לחובה זו. לרוב יהיה מדבר בבעל השליטה. אולם, במצב של דרישה לרוב מיוחד, יכול להיות שמדובר בבעל מניות אחר.[1]
[1]דוגמא עדכנית שנתן חמדני לקשיים בפרשנות חובת הזהירות שחלה על בעל השליטה: דרישת המפקח על הבנקים משרי אריסון לפטר את יו"ר הדירקטוריון. כבעל מניות מיעוט בבנק הפועלים, ובהנחה ששרי אריסון אינו מעוניין בפיטור יו"ר הדירקטוריון- ההחלטה של בעל שליטה להיכנס לעימות חזיתי עם המפקח פוגעת בטובת הבנק. האם בעל מניות מיעוט, הסבור שיש ללכת לאור "בקשת" המפקח (מבחינה עסקית) יכול להגיש תביעה נגד בעל השליטה?
יו"ר המפוטר ע"י הדירקטורים יכול לתבוע את חברי הדירקטוריון בעילת הפרת חובת הזהירות (ואולי נאמנות). לעומת זאת, חובתם של בעלי השליטה היא חובת הגינות– האם פיטורים שנבעו מאינטרס לשימור יחסים טובים עם הרגולטור מפרים את חובת ההגינות? כאמור,
לכאורה, אם מישהו מחזיק מניות של בנק הפועלים והאינטרס שלו הוא לסיים את הפרשה ואת הסכסוך עם המפקח, ובעל השליטה מתנגד לכך רק מתוך מטרה לשמר את כוחו (אינטרס שמירה על השליטה) ולמנוע התערבות עתידית של הרגולטור בבנק, האם ניתן לתבוע בגין הפרת חובת הגינות?
בעל השליטה כאמור יכול כן לקחת בחשבון אינטרסים אישיים של שליטה ולא רק של החברה. זו רק דוגמא לעניין חוסר הבהירות של תוכנה של חובת ההגינות של בעלי שליטה מכוח החוק.
