דיני תאגידים: מיהו בעל שליטה – הגדרה

ההגדרה לגבי בעל שליטה בחברה בס' 1 לחוק החברות מפנה להגדרה בס' 1 לחוק ניירות ערך:

"שליטה" – היכולת לכוון את פעילותו של תאגיד, למעט יכולת הנובעת רק ממילוי תפקיד של דירקטור או משרה אחרת בתאגיד, וחזקה על אדם שהוא שולט בתאגיד אם הוא מחזיק מחצית או יותר מסוג מסוים של אמצעי השליטה בתאגיד; "אמצעי שליטה", בתאגיד – כל אחד מאלה:

(1)   זכות הצבעה באסיפה כללית של חברה או בגוף מקביל של תאגיד אחר;

(2)   הזכות למנות דירקטורים של התאגיד או את מנהלו הכללי;

ההגדרה מכילה בחובה מבחן מהותי-פונקציונאלי ובנוסף, חזקת שליטה

המבחן המהותי"היכולת לכוון את פעילותו של תאגיד"– התרגום הפרקטי של מבחן זה היא היכולת למנות דירקטורים בפועל ואם בעל מניות מסוגל למנות רוב של דירקטורים הוא יחשב לבעל שליטה בתאגיד. כך לדוגמא: הגוף הרגולטורי שקובע מיהו בעל שליטה בבנק הוא המפקח על הבנקים. נקבע ששרי אריסון היא בעלת שליטה בבנק הפועלים על-אף שמחזיקה רק 30% ממניות הבנק משום שאחוז ההחזקות שלה מספיק כדי להקנות לה יכולת לכוון את התאגיד.

חזקה שליטה: "החזקה מעל 50% מאמצעי השליטה" – זכות הצבעה באסיפה הכללית והזכות למנות דירקטור/מנהל כללי. הסיבה שהחוק מונה הן את זכות ההצבעה באסיפה כללית והן את הזכות למינוי דירקטור היא שלרוב זכויות אלו באות ביחד – דירקטורים ממונים באסיפה הכללית (אא"כ נקבע אחרת).

הכוח המרכזי הוא במינוי הדירקטור- הם האורגן המקבל את ההחלטות העקרוניות, ובכלל את מרבית ההחלטות הנוגעות לתפקוד החברה (מיזוג שינוי תקנון וכו' – החלטות אלו לא דורשות אישור האסיפה הכללית).כיוון שהדירקטורים מתווים את התנהלות החברה, החזקה של מעל 50% ביכולת מינוי דירקטורים הופכת בעל מניות לבעל שליטה.[1]

 – "שליטה שלילית" נקרא גם יכולת הכרעה (§193 לחוק החברות): יכולת למניעת מדיניות או החלטה מסוימת. בעל המניות אינו יכול להשפיע על ההחלטות שיתקבלו, אלא רק למנוע החלטות. (ראה גם פרשת רייכרט להלן).

הפסיקה, בהשתמש בשני המבחנים שלעיל, מראה כי אמנם כמות ההחזקות מהווה חזקה בלבד ולכאורה ניתן לסותרה, אולם במציאות קשה לעשות זאת.

פרשת הורוביץ כסוגיה של בעל שליטה

בפרשת הורוביץ– האם הורוביץ, שמחזיק  ב13% מהאחזקות בחברה בלבד, הוא בעל שליטה בישטק הון? ביהמ"ש קבע שכן, למרות שלכאורה אין סממנים פורמאליים של שליטה – "אולם כאשר ברור שאותו פלוני אכן היה בעל היכולת לכוון את פעולות התאגיד, יכול הוא להיחשב לבעל שליטה אף בהיעדר סממנים פורמאליים של שליטה". אדם יכול להחזיק חלק מועט מהאחזקות אך בפעל להיות בעל השליטה, כי על פיו ישק דבר, בין אם כי בפועל בעלי המניות לא מגיעים לאסיפות ובין אם מסיבה אחרת, כמו הסכמי הצבעה. המבחן המהותי הוא אם כן פונקציונאלי – לא רק אדם בעל למעלה מ-50% הוא בעל שליטה, אלא גם אדם עם שיעור אחזקות נמוך בהרבה. הכל תלוי במי מנהל את החברה בפועל.

סוגיה נוספת העולה מפס"ד הורוביץ – אדם יכול להחזיק בעקיפין בשליטה בחברה, אף שאינו מחזיק בה מניות באופן ישיר. זאת אם הוא שולט בה באמצעות חברה אחרת, או אף שרשרת חברות אחרות. בעל השליטה בחברת אחזקות השולטת כשלעצמה בחברות אחרות, הוא בעל שליטה בכל אחת מהחברות הללו. החוק יחפש תמיד את בעל השליטה האולטימטיבי – זה שעומד בראש הפירמידה. אולם אין בכך כדי להגיד שכל החברות שבאמצע ההירארכיה אינן בעלות שליטה – גם הן, כל אחת מהן, בעלות שליטה. לדוג': בעלת השליטה ב בכלל פיננסים היא כלל ביטוח (80%), שבעל השליטה בה הוא איי.די.בי, שבעלת השליטה בה היא חברה פרטית גן דן אחזקות, שהמחזיק בה הוא דנקנר. בעלי השליטה בכלל פיננסית הם כל בעלי השליטה בחברות האחרות (בעקיפין).

פרשת רייכרט- נקבע שדן רייכרט הוא בעל שליטה אף שהחזיק רק כ-8% ממניות החברה.

בפרשה זו, דובר במשקיעים שרצו לקבל פיצויים מהחברה תבעו את החברה ואת בעל השליטה, ולכן עלתה השאלה מי נחשב לכזה בתאגיד. דן טען שאינו בעל שליטה כיוון ששיעור ההחזקה שלו נמוך ואין לו השפעה.

דן רייכרט היה חלק מקבוצת שליטה, שבין בעלי המניות בה היה הסכם הצבעה. מדוע ביהמ"ש התייחס לדן כבעל השליטה? הגדרת "החזקה" קובעת כי:

"החזקה" ו"רכישה", לעניין ניירות ערך או כוח הצבעה וכיוצא באלה – בין לבד ובין ביחד עם אחרים, בין במישרין ובין בעקיפין… או בכל דרך אחרת;…. לפי הסכם, בין בכתב ובין בעל פה;

כאשר לא מדובר בבעל שליטה יחיד, יש לבחון את הגדרת ה"החזקה" שלעיל; כאמור לעיל, במ"ד היה הסכם הצבעה בין חברי המשפחה שהחזיקו מניות בחברה. הסכם ההצבעה קבע שעל כל בני המשפחה להצביע לפי אחד מבני המשפחה.

ביהמ"ש קובע כי די בהיותו של דן חלק מקבוצתה לשיטה, ולצורך הקמת חזקת השליטה אין לבחון את היותו של דן בעל שליטה בעצמו במנותק מהקבוצה.

ביהמ"ש מדבר על סתירת החזקה, אך אז נכנסת שאלת ההקשר המשפטי. ביהמ"ש במקרה זה מרחיב את הגדרת בעל השליטה: זוהי שאלה פונקציונאלית של ההגדרה. בגלל שלפי חוק ניירות ערך אחריות בעל השליטה אינה אוטומטית (יש הגנות) ובעל השליטה יוכל להראות שהוא לא כזה.

הסכמי הצבעה

למה בכלל בעלי המניות עושים הסכמי הצבעה? ניתן  לתאר מצב של קרובי משפחה שרוצים לשמר את כוחם בחברה ולכן מצביעים בצורה זהה. סיבה נוספת, אדם משקיע מבחינת עסקית בלבד, ואינו מעוניין לעסוק בניהול החברה. לכן מעביר את כוח ההצבעה שלו, דה-פקטו, לאחר. סיבה נוספת היא אסטרטגית במהותה, משקיע שנכנס לחברה כבעל מניות מיעוט יוצר הסכם הצבעה על בעל שליטה תמורת הגנה על האינטרסים שלו.

ההסכם נעשה לרוב באחת משתי צורות:

א.     שותפים שרוצים לצבור כוח ופועלים יחד ע"י יצירת הסכם להצבעה ולאי מכירה לאחרים.

ב.      הסכמים שיוצרים התחייבות לתמוך במינוי דירקטורים- §189 לחוק החברות קובע כי בעלי המניות יכולים לערוך ביניהם הסכמי הצבעה שחלים עליהם דיני החוזים, להבדיל מדירקטורים שלא יכולים לעשות כן.

מה הם מאפייני הסכם שנראה בהם כמי שמקשרים בעלי מניות לצורך הגדרת החזקה ביחד, לעניין השליטה?   השאלה היא בעלת אופי פרשני פתוח ואין לה מענה חד-משמעי, האם נוכל לנסח הסכם שיוציא אותי מהגדרת החזקה ושליטה? נניח הסכם למכירה של המניות בעתיד ככה"נ לא יראה כהסכם לצורך כך. הסכם למינוי דירקטורים- רשות לניירות ערך קבעה כי הסכם למינוי דירקטורים ייחשב להסכם לצורך כך, כי זה הכלי המרכזי לשליטה.

[1]כדוגמא: שרי אריסון ובנק הפועלים. שרי אינה נושאת משרה בבנק ואינה מכהנת בדירקטוריון. כוחה הוא במינוי דירקטורים בלבד, כמחזיקה ב30% ממניות בנק הפועלים יש לה יכולת לקבוע את זהות הדירקטורים. יכולת זו מקנה לה שליטה בתאגיד. **

ראה גם: חובות בעלי שליטה

מתוך אסופת סיכומי הקורס "דיני תאגידים למנהלים", ראו גם מאגר הסיכומים במנהל עסקים וכן מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: