לגדול עם הטלוויזיה: טלוויזיה והתפתחות קוגניטיבית – הגישה הפרשנית

סיכום זה הינו חלק מאסופת הסיכומים בקורס "לגדול עם הטלוויזיה", מאגר הסיכומים של האוניברסיטה הפתוחה.

לפי הגישה הפרשנית – אין רק פרשנות אחת לטקסט, כל טקסט הוא תוצר של משא ומתן בין המוען, הנמען והחברה.

הפרשנות של הילדים היא פרשנות לגיטימית ולא צריכים לבקר, כי אין משמעות אחת לטקסט.

הגישה מתייחסת באופן מודגש למשמעויות שהילדים מציעים לתוכניות טלוויזיה מנקודת המבט שלהם.  דיוויד בקינגהם הוא אבי הגישה. בקינגהם טוען שהגישות הפסיכולוגיות, למשל פיאז'ה, מעמידות במרכז את משתנה הגיל וההתפתחות הקוגניטיבית של הילד. למעשה הילדות נתפסת כפונקציה של גיל. אולם לדעתו ילדות היא משהו מורכב יותר ומקושר גם לסביבה שבה הילד גדל, לאישיות שלו, לאופי שלו ולגישה שלו להורים. בקינגהם מראה לדוגמה איך בנות מתבטאות באופן שונה בחברת בנות ובקבוצה מעורבת. ילדים בנוכחות חוקר לא מדברים אותו דבר כמו שמדברים בינם לבין עצמם. לפיכך מתמקד בקינגהם בנקודת המבט של הילדים ובמורכבות של האופן שבו הם תופסים את התכנים ומתייחסים להבדלים בתפיסה ובהבנה בין הילדים ולא רק על סמך התפתחות קוגניטיבית אלה מתייחס להבנה של הילד כתוצר של אינטראקציה ושל המדיום וסביבת הצפייה (ההורים לדוגמה) וגם החוקר עצמו. על משתנה הגיל של פיאז'ה הוא מוסיף את המערכת יחסים הבין אישית שבתוכן הילד חי.

הרקע התיאורטי

הגישה הפרשנית מסתמכת על מחקרי תרבות ומתבססת על הגישה הסוציולוגית .

התייחסות לילדים

הגישה הפרשנית גורסת שילדים אמנם שונים ממבוגרים, אך זה לא נכון להתייחס אליהם כסוג של מערכת חסרה, אי אפשר לקבוע שהם חלקיים – חסרים כשלב בדרך לבגרות, הם אדם עם כישורים כסוג של שלם אבל אחר.  הגישה שמה במרכז את הילד, את הצרכים הרגישויות והמשמעויות שהיא מביאה לידי ביטוי במפגש עם הטלוויזיה.

ביחס לצפייה של ילדים בטלוויזיה

הגישה הפרשנית טוענת שילדים אינם חסרי אונים, הם מביאים איתם מטענים של ידע, רגש, ניסיון. מצפייה לצפייה, ילד צובר ידע ומריח את המאפיינים של הטלוויזיה. לכל תוכן יכולות להיות מספר צורות של הבנה. מה שמשמעותי עבור מבוגרים הוא לא בהכרח משמעותי ומרכזי עבור הילדים. ולכן בעוד הגישה המגוננת בודקת הבנה של ילדים אל מול מה שהיא מכתיבה כהבנה נכונה, בקינגהם והגישה המפרשת מעדיפים שיטת מחקר של שיחות עם הילדים וניתוחן כדי להעלות מהם את יכולת התפיסה והפרשנות המגוונת של הילדים בהתאם לנקודת המבט שלהם.

טלוויזיה:

הגישה המגוננת – מצפה מההורים להגן על הילדים מהטלוויזיה.

הגישה הפרשנית – טוענת שלא צריך לחשוש מהטלוויזיה, היא תורמת להתפתחות של הילדים לפחות בשלושה מובנים:

1. חשיפה למידע – מידע שאחרת לא היו נגישים אליו, כלי שיכול ליצור אזרחות ביקורתית, מעורבות.
2. הטלוויזיה לא פוגעת באינטראקציה ופעמים רבות תורמת לקשר עם הילדים – הילדים חשופים למידע רב, מאתגרים את הידע של ההורים.
3. ההשפעה של הטלוויזיה על הילדים, נגזרת מחווית הצפייה – שיחות סובבות טלוויזיה ולא ישירות מהמדיום, בין הילד לטלוויזיה יש גורם ביניים, הסביבה שאיתה הוא צופה , הורים, חברים, מעורבות של הורים.
4. ההבנה – לפי הגישה הפרשנית – מה שילדים מבינים מהטלוויזיה זה מה שהם נדרשים להבין.

הגישה המגוננת – ההבנה רלוונטית בהתאם לקבוצת גיל.

הגישה הפרשנית – מאחר וקיימות אין סוף פרשנויות לכל טקס, אין דרך אחת להבנה אבסולוטית, חשוב להכיר את הפרשנות של הילדים, וכך נבין טוב יותר את הילדות ותהליך ההתבגרות.

1. שיטות מחקר:

 שיטות מחקר איכותניות המאפיינים של המחקרים:

שיתוף ילדים – נעזרים עם הילדים ולא נסיק עליהם מסקנות, שאלות פתוחות, כדי להוכיח כיצד הטלוויזיה משפיעה, ולא עד כמה היא משפיעה, איך ההשפעה באה לידי ביטוי.

בחינת האינטראקציה בין הילדים – הסביבה חשובה לא פחות מהמדיום, בודקים את הילדים בחברת בני גילם, היות וגישה זו מניחה שהקשר משפיע על ההתנהגות של הילדים.

לסיכום הגישה הפרשנית – לא צריך לייחס כל כך הרבה כוח לטלוויזיה, הילדים הם גורם חשוב, ויש להתחשב לאינטראקציה בין הילדים לטלוויזיה.

הגישה לא מבטלת את כוח ההשפעה של הטלוויזיה, אבל לטענתה יש להתייחס לכל מיני גורמים מתווכים, בין הילדים לטלוויזיה, סביבת הצפייה חברים, מידת הריכוז של הילדים, השפעה של סוג תכנים על בנים ובנות, לחץ חברתי, מעמד – הורים דוחפים לתכנים יותר חינוכיים, צרכים רגשיים חסרים, הטלוויזיה ממלאת כל מיני חסרים של ילדים.

ביקורת

הגישה הפרשנית – הגישה מתירנית מידי, מתעלמת מהצורך של ילדים ביד מכוונת, שימת גבולות. לגבי שיטות המחקר יש בעיה, עם נוכחות החוקר בשטח, הילדים עשויים לשנות את ההתנהגות שלהם. השפעה על החוקר יש לו העדפות לילדים מסוימים, התערבות רגשית. רוב המחקרים , מחקרי שדה ולכן המספר שלהם מצומצם.

מאמר: ילדים וטלוויזיה הקשר המחקר והדיון – דיוויד בקינגהם

המאמר מחולק ל 3 חלקים:

חלק ראשון – מציג את החששות המקובלים של ההורים ומורים לגבי ההשפעה של הטלוויזיה על ילדים.

החלק השני – מתאר את התפתחות המחקר בתחום הטלוויזיה וילדים עד לכתיבת הספר.

חלק שלישי – מציג את העמדה של בקינגהם עצמו שעליה נסמכת הגישה הפרשנית.

החששות של ההורים מלוות את הטלוויזיה מאז הופעת הטלוויזיה, חלק מהביקורת הופיע גם באמצעי התקשורת האחרים, וכשבוחנים את הטענות שמפנים כלפי הטלוויזיה בעיקר אל השפה, שומעים ציטוטים ש"התפריט הטלוויזיוני – מלעיטים את הילדים בזבל" מצד אחד מתייחסים לטלוויזיה כסוג של ג'נק פוד ומצד שני הילדים נתפסים כמאוד פסיביים. ישנם גם טענות רבות בכל הקשור לחיקוי התנהגות אלימה. בקינגהם אומר שמשתמע מהטענות השונות האפשרות של חיקוי התנהגות אלימה כלומר שהטלוויזיה היא הגירוי והאלימות היא התגובה. הפתרון של הגישה המגוננת לחשש זה הוא צנזורה ממסדית או פיקוח מצד ההורה והמבוגרים.

הקשר פוליטי – בקינגהם אומר שהטענות כלפי הטלוויזיה הם גם מגופים שמרניים ימניים וגם מגופים ליברליים שמאליים.

גופנים שמרניים טוענים שהמרדנות שמפגינים צעירים מאז שנות ה 60, היא תוצר של הטלוויזיה, הטלוויזיה חשפה ילדים לעולם מושגים שלא היה מוכר להם ופגעה בסמכות של ההורים. הילדים נוטים לחקות את מה שקיים בטלוויזיה. לטלוויזיה השפעה שלילית על תהליכי החשיבה והאינטליגנציה של הילדים והיא מעכבת את ההתפתחות הקוגניטיבית, מפתחת פאסיביות עצלנות ופוגעת בזהות העצמית של הילד. בנוסף הטלוויזיה פוגעת בקשב בשפה ובקישורים הלשוניים.

מצד שני, השמאל הליברלי טוען כלפי הטלוויזיה שהיא משמרת את הסדר החברתי הקיים וזה שלילי מכיוון ששמירת הסדר הקיים מבטיחה את העליונות של האליטה החברתית, מונעת מוביליות – מתחתית האוכלוסייה להתקדם. הטלוויזיה מעבירה ומחזקת אידיאולוגיה דומיננטית ובמקביל הופכת את הצופים ובפרט את הילדים לכאלה שנמכרים או משווקים למפרסמים.

רוב הטענות כלפי הטלוויזיה מכוונות לכך שיש צורך בגורם מסוג צנזורה, גם בתוך המשפחה אבל גם מצד הגופים המשדרים.

בקינגהם מסכם ואומר ששתי הגישות חולקות בניהן את ההנחה שלטלוויזיה יש שפעה חזקה על הצופים ושתי הגישות מדברות על הטלוויזיה כגורם סיבתי כמעט יחידי לתופעות הבעייתיות. יחד עם זאת, לדבריו, הבעייתיות בגישות האלה זה שהן מתבססות על מחקרים חלקיים ומתמקדות יותר בתכנים ולא בהשפעה הממשית. בנוסף הגישות מניחות שתופעות חברתיות מורכבות (כמו אלימות) יכולות להיות מוסברות ע"י גורם אחד. לטענתו הגישות לא שואלות למה הילדים בוחרים לצפות בטלוויזיה ולמה הם נהנים לצפות בטלוויזיה, מה מקור ההנאה שלהם. במקום זה מעדיפות הגישות לחשוב על הילדים כקהל סביל, מהופנט, נח להשפעה, ככזה שלא התפתח מספיק מבחינה קוגניטיבית ולכן גם לא נותנים מקום לנקודת מבטם של הילדים.

הקשר הפסיכולוגי–  בקינגהם מציג את ההתפתחות של מס' גישות שתרמו להתפתחות הגישה המגוננת ולהתפתחות הגישה הפרשנית.

תחילת המחקר בשנות ה 50, הגישה הראשונה – הגישה ההתנהגותית מניחה שהטלוויזיה פועלת על ילדים בפרט ועל מבוגרים בכלל במתכונת של גירוי תגובה (בהיוריסטית), גישה זו משתייכת לגישה המגוננת – גישה התנהגותית שמתמקדת בגורמים חיצוניים להתנהגות ולא במניעים פנימיים. למשל, למה ילדים אלימים –) כי הטלוויזיה משפיעה עליהם. גישה זו מתחברת לתאוריית ההשפעות החזקות, הייתה תחושה שלתקשורת ההמונים יש הרבה כוח.

החסרונות של גישה זו שלא ברור איזה סוג של תכנים גורמים לאלימות בפועל של הילדים, האם זה חדשות , תכנים בדיוניים, קשה מאוד להוכיח שהטלוויזיה היא באמת המקור לבעיית האלימות, גישה זו מתמקדת רק בהשפעת המדיום ולא במאפייני הצופה בדומה לגישה המגוננת לא נבדקו עמדות של ילדים כלפי תכנים אלימים או תכנים בכלל. לא נבדו המניעים לאלימות בטלוויזיה, כלומר לא בדקו האם ילדים ממקמים את האלימות בהקשר מסוים או שאולי התמקדו באלימות עצמה, בכל מדינה יש את הנושא ששימוש באלימות נתפס כלגיטימי.

בנוסף רוב המחקרים שנעשו ברוח הביהביוריזם הם מחקרי מעבדה שמהם קשה מאוד להוכיח קשר ולהכליל אותו על המציאות מה עוד שהם לא לוקחים בחשבון הקשר חברתי.

בשנות ה 60 התפתחה גישה קוגניטיבית – ביחס לטלוויזיה , גישה זו טוענת שהצופה מהווה קהל פעיל שמשפרש ומעבד את התוכן דרך שימוש בסכמות חשיבה שהוא רכש מניסיון החיים שלו ומהתנסויות עם הטלוויזיה, וחשוב להכיר את המרכיבים של הצופה. הגישה הקוגניטיבית תורמת למחקר את המושגים ידע מקדים, הבנה ותשומת לב, 3 מרכיבים שהצופה מביא איתו לצפייה.

הגישה הקוגניטיבית משמעותית משום שהיא רלוונטית ל 2 הגישות שלה, מצד אחד מכירים כאן בנוכחות של הצופה, מתאים לגישה הפרשנית הכוונה לידע ולהבנה של הילד. מצד שני גישה זו מנסה לגבש מסקנות כלליות ואוניברסליות, קבוצות גיל שונות, כלומר גישה זו מנסה להסיק מסקנות לגבי ילדים באופן כללי, איזה סוג של הבנה יש לצפות מילד בגיל מסוים – כמו הגישה מגוננות. בקינגהם לא פוסל את הגישה הזו אבל מבקר אותה שכן גם היא מבוססת על המודל של גירוי ותגובה. בנוסף הגישה תופסת את המשמעות של התוכן כמשהו שקיים בתוך הטקסט ושניתן לזהות אותו בצורה נכונה בעוד שלדעת בקינגהם יש יותר מהבנה אפשרית אחת. ביקורת נוספת על הגישה היא שהיא מדגישה מרכיבים קוגניטיביים ומתעלמת מהיבטים חברתיים ותרבותיים.

הקשר הסוציולוגי – גישות סוציולוגיות מניחות שהעמדות של הפרט נגזרות מההיבט החברתי, החברה בעצם משפיעה ומעצבת את הפרט בתהליכים של חיברות. בנוסף מדברים על אסכולת השימושים והסיפוקים שאומרת שהצופה בורר במה לצפות על פי צרכיו.  השינוי המשמעותי הוא עיסוק באופן חברתי שקרוב למאפייני הגישה הפרשנית.

גם בגישה זו קיימת בעיה, הרבה פעמים הפרט צורך תכנים לא בהתאם למידת העניין שלו, אלא כתוצאה מלחץ חברתי, כלומר יתכן שמישהו רואה ספורט כי זה אירוע גדול או כי הוא בחברת אנשים שהוא אוהב. בנוסף בקינגהם טוען שגם בגישת השימושים והסיפוקים יש את המודל של גירוי ותגובה ובנוסף ההתמקדות היא בפרט ללא הקשר חברתי.