חיבורו המפורסם של רולאן בארת "מות המחבר" (1967) עוסק ביחסי המחבר והקורא בגיבוש משמעותו של טקסט. הטיעון המהותי של בארת הוא שלמחבר אין ריבונות על המילים שלו (או דימויים, צלילים וכו'). המשמעות הסופית של כל טקסט כתוב שייכת לקורא המפרש אותו. כאשר אנו נתקלים בטקסט ספרותי, אומר בארת, איננו צריכים לשאול את עצמנו למה התכוון המחבר בדבריו אלא מה בעצם אומרות המילים עצמן. טקסט משתמש בסמלים המפוענחים על ידי הקוראים, ומכיוון שתפקיד הטקסט הוא לקרוא, המחבר ותהליך הכתיבה אינם רלוונטיים.
הטקסט הספרותי לאחר מות המחבר
"מות המחבר" פירושו שמשמעות היא שהונח ביצירה על ידי הסופר בכדי שיתגלה על ידי הקורא. משמעות על פי בארת היא משהו שנוצר באופן ספונטני בתהליך קריאת טקסט, שהוא פעולה אקטיבית ולא פסיבית. במילים אחרות פעולת הקריאה גוברת על זו של הכתיבה המקורית, והופכת בפני עצמה למעין כתיבה פעילה.
בארת לא מתכוון להציע שמותו של המחבר מאפשר לכל אחד לקרוא כל טקסט בכל דרך שבא לו (למרות שהיו פרשנים שהלכו בדרך זו). טענתו היא שקריאה היא תמיד גם פרשנות הכרוכה במין שכתוב של הטקסט ברוחו של הקורא, וזה מה שהורג נוכחות המחבר ה"מקורי" בטקסט.
"מות המחבר" של בארת הוא התקפה על ביקורת ספרות מסורתית שהתמקדה יותר מדי בניסיון להתחקות אחר כוונותיו של המחבר ומשמעותו המקורית בראשו. במקום זאת, בארת מבקש מאתנו לאמץ גישה מכוונת יותר לטקסט המתמקדת באינטראקציה של הקורא, ולא הכותב, איתו. המשמעות היא שהטקסט הרבה יותר פתוח לפרשנות, הרבה יותר קולח במשמעותו ממה שחשבו בעבר.
אולי יעניין אותך גם הרטוריקה של הדימוי של בארת, מחשבות על הצילום או מיתולוגיות
