השבת כיום מנוחה וקדושה
המאמר להלן הוא חלק מסיכום הקורס חגי ישראל: תלמוד, הלכה ומנהג ומאסופת הסיכומים בנושאי יהדות באתר
לשבת חלק נכבד בשמירת צביון עם ישראל. השבת העניקה בגלות חירות לנפש אחת לשבוע כך לא הייתה זאת גלות ממושכת כי אם גלויות קצרות בנות שישה ימים הרצופות בהפסקות ביניים. בנוסף שמרה השבת גם על התא המשפחתי הפרטי בכך שבכל יום שביעי מתאספים כל בני המשפחה בביתם למשך יום שלם סועדים יחד ומבלים בצוותא את שעותיהם הפנויות בלימוד ושיחה. זאת כנגד התפצלות המשפחה בימות השבוע.
סמליות השבת ותכונותיה המיוחדות יצרו קשר עמוק בין ישראל והשבת כהתקשרות העמוקה בין חתן וכלה קורא היהודי אל השבת בערב יום שישי "בואי כלה בואי כלה". וכשיוצאת השבת הוא מתגעגע אליה במשך כל ימות השבוע ומתכנן את צעדיו לקראתה. יחס השבת לימות השבוע הוא בדומה ליחס העולם הבא לעולם הזה. מכאן הכינוי ליום השבת "מעין עולם הבא".
לכאורה, עיקרה של השבת הוא בהיותה יום מנוחה שבועי היא הנחילה בהתחלה ליהודים, ומאוחר יותר לכלל האנושות, הישג סוציאלי חשוב שגורם להספק רב יותר בשאר ימות השבוע, ושבלעדיו כל חברה עובדת נידונה מראש לניוון. אבל היהדות מתייחסת אל השבת כאל "תכלית מעשה שמיים וארץ" ולא כאל אמצעי לצבירת כוחות ואנרגיה. עיקר המהות של השבת הוא הקדושה, והקדושה היא תכלית מעשה הבריאה. בגלל שהשבת היא למעשה המקדש שבזמן, יש לנהוג בה כבדבר קדוש ואסור לבצע בה מעשים המנוגדים לרוחה ולמשמעותה. השבת הינה תזכורת לשלושה עקרונות בסיסיים ביהדות:
האמונה באלוהים כבורא העולם (מופיע בתפילת הערבית בתחילתה של השבת). ההכרה בהיותו של עם ישראל עם סגולה שנבחר ע"י האלוהים (בתפילת השחרית). האמונה והכמיהה להתגשמות חזון אחרית הימים (בתפילת מנחה). מפרושי התורה שבעל פה עולה שבשבת אסור לבצע 39 (ל"ט) מלאכות יצירה ראשיות (בדיוק אלה שנעשו במשכן), ולאו דווקא כאלו הדורשות מאמץ כלשהו. זאת משום שבכל יצירה של האדם יש איזושהי הצהרת בעלות על העולם, והשבת שבה אסור ליצור באה להזכיר לאדם את מקומו כיציר הבריאה ולא כיוצרה.
בשבת מצווים לדאוג שגם הבהמות ינוחו, ובגלל שהבהמה מוגבלת לעולם החומר, הקריטריונים למנוחתה הם חומריים בלבד (מנוחת הבהמה היא לעשות מה שנוח לה). בשונה מזה, מנוחת האדם – שהמרכיב החשוב בו הוא זה הרוחני, דורשת הגדרות הלכתיות. האדם חייב להימנע מיצירה – מלאכות שנעשות ללא כוונה או כאלה שיש בהן רק הרס, אינן אסורות כי אין בהן שום זכר למלאכת הבריאה של האלוהים.
בדומה למערכת האיסורים הקיימת לגבי השבת (שמור את יום השבת), קיימים גם מעשים שמצווה לבצע (זכור את יום השבת). מצוות "עונג שבת", לדוגמא, מחייבת לאכול לשתות ולשמוח בשבת (לכן לא אמורים לבצע עבודות קשות מידי גם אם אין בהן יצירה). לפי היהדות הגוף והחומר נבראו ככלי עזר לטיפוח הרוח, והשילוב בשבת בין ה"זכור" ל"שמור" הוא ישום של עיקרון זה (הרי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי האלוהים…") בעונג השבת, האדם שנמנע מיצירה ולכן אינו חושב שהוא "בעל הבית", מרגיש כאילו הוא זה שנבחר והוזמן לנוח ביום מנוחתו של הבורא האמיתי.
קיום השבת כהלכתה משחררת את האדם מכל מעמסה שהיא וגורמת לו לתחושת חירות – כאילו כל מלאכתו כבר נעשתה, ולכן מתקשרת גם ליציאה ממצריים מעבדות לחירות ולשחרור מעולו של עם זר. יום השבת מסמל את עליונות הרוח על החומר ומהווה תזכורת לעולם הבא שכולו רוח. ההתדמות לבורא במנוחת השבת, והתחושה שכל המלאכה כבר נעשתה בדומה למלאכת האלוהים שנשלמה בשבת, הם תחילתו של תהליך הדבקות בבורא, שבסופו "צדיקים יושבים… ונהנים מזיו השכינה". השבת, על העקרונות החשובים המובאים בה היא אם כן מקור ברכה לפרט ולכלל: ההקפדה על הלכות השבת תרמה רבות לעיצוב אופיו של העם, והעצירה השבועית הזו ממרוץ החיים מעידה בוודאות שיש לו לשומר השבת ערכים העולים בחשיבותם על הישגים חומריים כלשהם. משפחה השומרת שבת היא ללא ספק מלוכדת ויציבה, הלא המפגש העיקרי בין בני הבית הוא סביב השולחן בצילה של קדושה. השבת מעניקה לכל יהודי באשר הוא את המימד הרוחני שלו, ומאפשרת לו (מחייבת אותו) לעצור מידי שבוע ולהרהר במעשיו, שאם לא היה עושה כן היה עלול להפוך לאנוכי ולרמוס את כל מי שמצטייר בעיניו כמכשול.
לסיכום, דווקא במאה ה- 20 בה האדם טרוד מאוד בעיסוקיו החומריים וכמעט מחשיב את עצמו לשליט היחיד בתבל השבת חשובה מאוד כדי להזכיר לו את מקומו בעולם.
