איך יודעים ש 100 שקלים הם דימיוניים? כי הם רק ביחס למדמיין את אותם 100 שקלים. הקשר שלהם לרכוש שלי חלש ורופף ביותר. אם עד אנשים מכירים את אותם 100 שקלים הם פחות דימיוניים.
דמיוני הוא סובייקטיבי.
הגל – אם יש הבדל בין מושג לקיום, יש הבדל יותר גדול כמו, ההבדל בין 100 שלקים לבין אלוהים. (אלוהים הוא לא ישות סופית הוא ישות אין סופית), ולכן הדוגמא של 100 שקלים לא מתאימה.
מה שמאפיין דברים סופיים שהמושג שונה מן הקיום שלו. כאן המושג והממשות ניתנים להפרדה. אך כדי להפריך את ההוכחה האונטולוגית אין צורך להוכיח הבדל בין מושג לקיום.הגל אומר שזה מיותר (בביקורת על קאנט) מכיוון שהם מכירים בזה, מכיוון שהם מביאים את ההוכחה האונטולוגית וזאת הודאה בהבדל בין מושג לקיום. הבאת ההוכחה זאת הודעה בהבדל.
לפיכך חובת להוכיח זה לא כך (שאין הבדל) כי במקרה הרגיל זה כן כך (יש הבדל).
תומכי ההוכחה האונטולוגית העמידו את ההוכחה המופשטת של האלוהים על הדברים הסופייים. הם מודים שבדברים הסופיים יש הבדל בין קיום למושג.
הביקורת של קאנט לא מתייחסת להגדרה הזה, כיוון שהגדרה הזה מנתחת את מושג האלוהים באמצעות אנסטנציה סופית.
הגל תוקף, אתה יכול לקרוא לאלוהים מופשט, כי הוא יכול להיות יש או אין. הגל טוען, שגם קאנט מבלבל בין ישות מופשטת לישות קונקרטית.
המושג של אלוהים של הגל ושל קאנט הוא לא אותו מושג. המושג של הגל הוא כפי שמופיע בהוכחה האונטולוגית.
בשלב הזה, של קאנט ובעלי ההוכחה, מתאים המושג המופשט של אלוהים, שהוא גם ישות מופשטת וגם קונקרטית.
הישות הפרמינידית – אלוהים הוא יש שרק ישנו, ולא מקבל בתוכו את האין, זה יש שלא מקבל בתוכו את הלא יש. מה שמתכחש ליש הופך למה שמתכחש לו.(יש טהור בלי מסוימות, מבלי לערב את האין. היש ללא האין, הגל טוען שזה לא אפשרי). אלוהים פרמינידי, זה אלוהים שלא מקבל את האין.
אלוהים צריך להיות משהו או משהו שיוצר מתוך הישות שלו. והעולם הוא לא אלוהים.
מה שתפס כאלוהים הוא הישות המסויימת. הוא המה שהוא, מכאן שהביקורת של הגל לקנט היא שכדי להגדיר את אלוהים לשם ביקורת קנט פונה למושג של אלוהים שהוא הפוך מהמושג של בעלי ההוכחה: להם יש מושג פרמנידי, ולקנט מושג מסויים. יודעים זאת מהדוגמא של 100 טלאר. לכן לא מבדיל בין המושגים והביקורת לא לעניין.
הערה נוספת: ביקורת למושג של אלוהים. דן בהגדרה המשוכללת יותר מושג של אלוהים, ההגדרה של ליבניץ. ליבניץ ניסה לשפר את ההגדרה של דקרט כי ראה שמשהו חסר. צריך להגדיר את אלוהים כסך-כל הממשויות. ההערה מופיעה כשדן בשאלת הישות בתור ישות מסוימת, בתור משהו. השאלה של הלוגיקה היא מה טיבה של הממשות: מה יש להבין בשם מציאות אם אלוהים הוא סך-כל הממשויות. הגל טוען שאם הסך-הכול נתפס כישות חיובית, אלוהים חייב להיות בעל מציאות. מציאות מופשטת. ואם הסך-הכול נתפס כשות שלילית בלבד אז אלוהים הוא האין המופשט. אלוהים הוא חיוב או שלילה.
בתאולוגיה השלילית הטענה היא שאלוהים הוא עין מופשט, כל מה שלא: לכן הוא אותו דבר בין שהוא ישות ובין שהוא אין….התפיסה הזו לא מובילה להבנה או קביעה לוגית של מסוימות גדולה יותר לאלוהים, ולכן הוא עדיין מופשט, לכן הוא לא כלום. אם זה כך אין אלוהים ושום דבר לא יכול להיות קיים. (ביקורת גם לבעלי ההוכחה- שמוכיחה את האין). האלטרנטיבה: ישות כאחדות של ישות ואין, משהו שכולל התהוות.
בתור ישות שייכת לקטגוריה של האיכות, קטגוריה חשיבתית. ככול שאיכות היא ישות, הישות היא מציאות. על ישות מופשטת לא ניתן לישאול :איך היא, לכן אין מקום לדבר על איכות. איכות כוללת קונקרטיזציה. כאן מודגש האספקט החיובי של הישות, אבל יש לדון גם בצד השלילי. ההערה נקראת "איכות ושלילה". לא ניתן לדון באיכות לא שלילה. כשלמשהו חסר משהו אז חסר לו משהו מסויים, ואז זו מסוימות. צריך להגיד גם מה אלוהים הוא לא כחלק מההגדרה של אלוהים. הגדרה חיובית בלבד מניחה שהמציאות לא יכולה לכלול בתוכה שלילה, כי כל שלילה נתפסת כחיסור- לא יש. מתכחשים לכך שהסופי הוא חלק מהאין סופי. סופי ממש הוא לא יש בתוך המציאות. אבל כשאלוהים מוגדר כסך-כל המציאויות המושג מאבד משמעות. אז לומדים מה הגל מבין בתור מציאות.
המציאות בשביל הגל, היא מסוימת. אין מושג של מציאות מופשטת. אם לא היה כל, לא ניתן היה להגדיר את סך-כל המציאויות בהגדרה של אלוהים. מושג כזה מופשט מתכחש לאפשרות לעשות אבחנות
בין איכויות. הכול מתערבב באלוהים- הכול מקשה אחת, והתוכן הולך לאיבוד. המסוימות היא אופן קיום. (113 במדע הלוגיקה): אלוהים הופך לריקות מוחלטת. אבל בתודעה של בעלי ההוכחה, דקרט במיוחד, מתייחס לאלוהים כאל הישות המושלמת ביותר- המציאות השלמה ביותר ממנה נגזרות כל יתר המציאויות. אמצעי לצאת מחוץ לאני על מנת להוכיח את קיומו של העולם. לפי זה, הגל טוען, שכול מציאות שאינה אלוהים הופכת לאין מוחלט. אז העולם נהפך ללא כלום ומתבטל. אם אלוהים הוא ממשות מוחלטת, מה שלא אלוהים מתבטל. אם האני לא מסוים, היה הופך לאלוהים. אם כך הכול כלול בו, ואז לא נשאר מי שיחשוב על אלוהים, ואלוהים הופך לאין. המושג של אלוהים תלוי בסופיות החושבת עליו.
לפי קאנט המציאות לא יכולה להיות נשוא, אלא האלוהים, כישות מופשטת, לא יכול להיות נושא של כול נשוא.
מצד שני, אם מתייחסים אל אלוהים כאל ישות מסוימות, הכוונה שמתייחסים אל אלוהים כמסוימות, כלומר מכיל בתוכו שלילה. השלילה כלול בחיוב. אם זה כך סך כל המציאויות הללו, הופך לסך כול השלילות וסך כל הביטולים, ואז כדי שאלוהים יהיה יחיד ואחד, ולא מתחלק, הוא צריך להיות אך ורק שלילה. ובתור שכזה אלוהים הופך לאין מוחלט.
הסיכום של הגל לדיון על אלוהים כסך כל המציאויות:
אשר איננו כולל סתריה (זה הרעיון של לבנייץ לשפר את דאקרט, כאלוהים לא כולל סתירה) הוא כולל סתירה בתוכו. כלומר, אלוהים שלא כולל סתירה כולל סתירה בתוכו.
משהו שהוא תוצאה של דבר חיצוני לא יכול להיות מתוך עצמו, ולכן מציאויות כאלו, אינן ישויות שקימות בשביל עצמם ולמען עצמם, אלא קימות למען דבר חיצוני (זה כמו האופנים של שפינוזה, הפך מסיבת עצמו). זאת מציאות של אופנים, ולא מציאות של אלוהים (כפי ששפינוזה חשב).
המסקנה של הגל היא – שהמושג של אלוהים חייב לכלול סתירה כדי שיהיה לו איזה שהוא מובן.
סתירה זה רפלקסיה עצמית בשביל הגל.
ולכן הוא מדבר על האלוהים כסך כול המציאויות (מופיע במדע הלוגיקה – רק שם הוא דן בסך כול המציאויות שלא כוללת סתירה – כפי שניסח לבנייץ, והגל טוען שזה כן כולל סתירה).
בתורת המהות (חלק ב' של הלוגיקה – שם דן בעינן הסתירה) – הסתירה היא הקביעה השלישית של הרפלקסיה.
מה כלול בסתירה? זה מושג שכלול את הזהות הבדל וניגוד. (והגל מגיע לזה אחרי שהוא טיפל בשלושת אלו). הזהות הולכת ומתפתחת והופכת להבדל. אם אנחנו נתחיל דיון על הזהות, כדי להבין מה זה זהות נצטרך להגיע לכך שהזהות כוללת הבדל. ובדיון על ההבדל נגיע לניגוד. הזהות הופכת להבדל, וההבדל הופך לניגוד. (אלו תהליכים ברמה של רפלקסיה).
הגל חושב שהמחשבה שלנו כשהיא מסודרת, פועלת כך – הופכת זהות להבדל ולניגוד.
(דרך היחס ניגוד אנחנו מבינים דברים).
הכלל של הסתירה: כל דבר סותר כולל (מכיל בתוכו) סתירה. דבר- לא עניין מושגי בלבד. צריך יחסים פנימיים: קשר בין המושגים הסותרים. זה אומר: A אינו A, ולכן הוא A. לרוב אנשים לא חושבים שהם חושבים סתירה: התודעה העצמית אינה מבינה את עצמה. לכן יכולה להיות רפלקסיה שלא יודעת שהיא רפלקסיה, וגם רפלקסיה מסולפת. החוקים של הלוגיקה אמורים להסביר את החשיבה, כלומר מופיעים ברפלקסיה. חוקי לוגיקה סותרים את החשיבה כי מדובר ברפלקסיה כוזבת, שאינה מתאימה למקור. במקור בני אדם חושבים לא חושבים בדרך-של זהות. כל משפט אנושי עובד בסתירה: "הפרח הוא אדום". אבל הפרח הוא פרח, אז הפרח שונה מאדום. אז איך יכול להיות שהוא אדום? הפרח הוא לא פרח אלא אדום. במידה שהפרח שונה מעצמו (אדום) הוא פרח. אבל מטרת הדיבור היא לא סתירה אלא זהות, אליה מגיעים דרך הסתירה. הזהות היא שהנשוא מתאים לנושא, אבל אז מפסיקים לחשוב. אז מהי חשיבה, כפעולה? פעילות של סתירות. מסתימת כשמבינים- כשמגיעים לזהות. אם כך הסתירה היא הגדרה עצמית, או תנועה פנימית- משהו תלוי וקיים בזכות עצמו. סיבת עצמו שהוא גם תולדה של עצמו. תולדה של עצמו- יוצר את עצמו, ולכן נותן לעצמו את הגבולות, ולכן מגדיר את עצמו.
תנועה אין פירושה מעבר בזמן ממקום למקום, זו תוצאה של התנועה. המהות של התנועה היא להיות ולא להיות בו בזמן ובאותו מקום. וזו סתירה. זה היה הקושי של אריסטו בדיון על התנועה. ביטוי של הסתירה: הקביעה של יחסים כמו ימין ושמאל. ימין פירושו שלילת השמאל בלבד, ושמאל שלילת הימין בלבד. אם כן ימין זה שלילת עצמו, כי הוא מוגדר רק על-ידי היפוכו. כלומר ימין הוא שמאל, במידה שנבין את הדרך.
הגל – הלוגיקה הצורנית עוסקת המוצרים של החשיבה אך לא בחשיבה עצמה. הגל צוחק על המושג נושא ועל המושג נשוא. המושג הוא האחדות המורכבת של נושא נשוא. ובלוגיקה עושים הפשטה עד כדי כך, שמדבר על A ו B במקום פרח ואדום. בהצרנה וויתרנו על היחס נושא נשוא. לא ניתן לעשות הפשטה כזו.
יש להבין את השוני יותר מבפנים. היחס ימין שמאל הוא יחס פנימי. כאשר מדברים על שמאל וימין בנפרד אחד מן השני, כל אחד הופך לכיוון, מאבדים את המהות שלהם. כיוון זה מופשט מאוד לא ברור מה זה.
ההוכחה האונטולוגית – לפי אלו שמגינים על כך, ניתן להגדיר את אלוהים כסך כל המציאויות. ואלו לא כוללים סתירה, אלוהים הוא סך כול המציאויות. לכן יש להוכיח שסך כל המציאויות לא כוללים סתירה (זה מה שלבנייץ ניסה לעשות), וכך אלוהים מתבטל והופך לאין. ולכן לא ניתן ליחס לאלוהים קיום.
תנאי לקיומו של אלוהים זה שיהיה סיבת עצמו, ויש להוסיף שאלוהים גל כולל סתירה. (סיבית עצמו – כולל את עצמו).
אם אלוהים כולל סתירה, הוא יכול להיות שניהם, סיבת עצמו וגם תולדת עצמו. כלומר דבר והיפוכו.
אם אלוהים של ההוכחה האונטולוגית הוא סיבת עצמו הוא לא זקוק להוכחה.
שפינוזה התקדם יותר מדאקרט והבין שיש להבין את אלוהים כסיבת עצמו.
שפינוזה אומר שכול דבר מסויים הוא שלילה (זאת דטרמינציה). הקביעה של אלוהים הם המודוסים, המודוס הם של אלוהים ולא סתם, הם המודוסים של העצם. אלוהים הוא הטבע (יש כאן דמיון בין שפינוזה לבין הגל).
היחס בין הקיום לבין התיווך
הגל מתחיל במה הוא קיום בפילוסופיה של קאנט – כלומר מעמיד את ההוכחה האונטולוגית באופן כזה שהיא תיהיה תקפה לפי הקריטריונים של קאנט. כלומר, הגל אומר לפי הקריטריונים של קאנט (שהביאו להפריך את ההוכחה האונטולוגית) בוא נוכיח את ההוכחה. באיזה מובן היא תקפה.
הגל אומר שהקיום איננו נשוא (הוא לא פרדיקט), כלומר מסכים אם קאנט, אך מסיבות אחרות לקאנט.
הגדרת הקיום של קאנט מתייחסת בהקשר הניסיון, נדרש ניסיון כדי להכיר קיום. בשפה הגלית, הקיום הוא ביחס לדבר שונה מעצמו, דרוש דבר אחר, ולדעת הגל הקיום הוא ביחס למושג. הקיום הוא ישות מתווכת.
לפי קאנט הקיום – הוא הקשר הניסיון. מצד שני מושג, באופן בלתי אמצעי, בלתי תלוי ביחסים שלו, הוא זהות עצמית טהורה. – זאת אומר הגל על קאנט, הגל מסביר כאן את קאנט. הקיום הוא הבסיס השונה, והמושג זהה לעצמו. ועל הבסיס הזה עושה הגל הפרכה להוכחה.(אנחנו בהגל על קאנט).
לפי ההוכחה האונטולוגית המושג של אלוהים הוא מושג מתווך, משם שבהוכחה מוכיחים את המושג. משמע הוכחה היא מתווכת. "התודעה של התנועה עצמית של המושא עצמו" – זה להוכיח, זה להביא לתודעה את התנועה הפנימית/עצמית של האובייקט. פירושו של דבר הוא שהאובייקט הוא תיווך עצמי.
בהוכחה האונטולוגית אלוהים מוגדר ככולל את כל המציאויות, (לפי לייבניץ יש עולמות אחרים אפשריים, ורק עולמנו קיים, אלוהים כולל את כולם) ולכן אלוהים כלול במציאות האוניברסלית שלו.
ההוכחה האונטולוגית לפי לבנייץ (זה סילוגיזם – הקש):
אלוהים הוא כול המציאויות.
קיום הוא אחת מן המציאויות.
לכן אלוהים קיים.
המציאות מוקרבת למען המסקנה – במסקנה אין מציאות, היא מתווכת.
אלוהים הוא א אופי של ישות
הלוגיקה הסובייקטיבית כוללת את האובייקטיבית.
מה שמאפיין את ההוכחה האונטולוגית הוא התיווך, אלוהים מתווך, אלוהים מופיע כתלוי בכך שמוכיחים אותו. האי תלוי של אלוהים היא בכך שאלוהים מוכח על ידינו.
להיות מתווך זה להיות ביחס לדבר אחר.
הגל אומר שקאנט ניסה להפריך את קיום אלוהים אך בעצם הוכיח אותו.
