חלוקת סיפור הבריאה בבראשית א'
הסיכום להלן הוא חלק מאסופת הסיכומים בנושא ספר בראשית מתוך מאגר המשאבים ביהדות וכן מאגר הסיכומים בתנ"ך באתר.
סיפור הבריאה בבראשית א' בראש ובראשונה מסודר על פי ימים.
ביום הראשון – "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"; השמיים והארץ הם בבחינת כותרת כללית יותר לגבי כל סיפור הבריאה. מתואר מצב ראשוני של בלגן גדול ואז מתחיל מעשה הבריאה עצמו. "יהי אור" – בריאת האור. הבעייתיות היא שרק ביום הרביעי נבראה השמש והיא ניתנת לפתירה בכך שאור מתפרש כאנרגיה ולא כמקור אור ספציפי. ההבחנה בין האור לחושך מאפשרת הבחנה בין היום ללילה. כתוב יום אחד ולא יום ראשון מאחר והוא מתואר לבדו בתחילה. רק לאחר שמתווספים ימים ניתן לומר שהוא היום הראשון.
ביום השני – "יהי מבדיל בין מים למים…ויקרא אלוהים לרקיע שמיים"; בתחילה הכל היה מים והרקיע שבתוך המים בעצם הבדיל בין שני אזורי מים.
ביום השלישי – "יקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותראה היבשה"; גם כאן לא נבראו דברים פיסיים אלא מושגים. המקום היבש קיבל את השם 'ארץ' ומקווה המים 'ים'. המונח 'ים' מתייחס לקרקעית המים, הכלי המכיל אותם כביכול. באותו יום יש עוד בריאה – "ותוצא הארץ דשא עשב…"; זהו הצומח.
ביום הרביעי – "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים לימים ולשנים"; המאורות אפשרו לבנות לוח שנה בנוסף להפרדה בין יום ללילה.
ביום החמישי – "ישרצו המים שרץ נפש חיה…"; בריאת עוף השמיים וחיות המים. בסיפור הבריאה האכדי, מסופר על האלה תיאמת' שהייתה האם של האלים אך יותר חשוב מזה הייתה תנין גדול. אחד מהאלים מורדוך יוצא להיאבק בתיאמת' ומצליח לחסל אותה. חצי גופה העליון הופך להיות שמיים והחצי התחתון הופך להיות תהום. מכאן שההדגשה על בריאת התנינים הגדולים מעלה איזושהי התפלמסות נגד המיתוסים הפגאניים.
ביום השישי – "תוצא נפש חיה…נעשה אדם בצלמנו ודמותנו"; נבראים חיות הארץ ובתוכם גם האדם. אמירה רבת משמעות – בסופו של יום האדם הוא יצור חי וגם הוא כשאר יונקי היבשה נולד, מוליד, כל חייו רודף אחרי מזונו ופרנסתו ובסוף מת.
*ה' מתיר לאדם לאכול מהצומח אך אוסר על אכילת בשר של חיות, ההתרה לאכול בע"ח הייתה לאחר המבול.
ביום השביעי – "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה…"; יום שלם המוקדש לשביתה ולמנוחה. כאן יש התחלה של פרק חדש משום שמחלק הפרקים רצה להפוך את שבת לתחילת השבוע – כלומר היום המקודש הוא בתחילת השבוע. "…ויכולו השמים והארץ ".
ישנו מבנה ספרותי לסיפור. משפט הפתיחה ומשפט החתימה. אם נציב את 6 הימים בשני טורים אחד מול השני, יש קשר בין היום הראשון לרביעי, בין השני לחמישי ובין השלישי לשישי. שבוע הבריאה מחולק ל-2 שלשות. השלשה השנייה מתייחסת לשלשה הראשונה. "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – כל מי שמתהלך בתוכם ובקרבם, הצבא המתהלך בהם.
אור ß מאורות
שמיים, מים ß עוף השמים, חיות המים
הארץ ß חיות הארץ
למה לחלק לשתי שלשות? למה לא לברוא את כולם ביחד? האם יש פשר בין שתי החלוקות? התחושה היא שבשלשה הראשונה נבראת התשתית, חומרי הגלם, ועל גביו ניתן לברוא את השלשה השנייה. החתימה מתארת בדיוק את החלוקה לשתי השלשות: 'שמיים וארץ' ו-'כל צבאם'.
לא יכול להיות שהעולם נברא בשישה ימים, אם היה כך השבוע היה מכיל שישה ימים. בראשית פרק א' רומז שיש יום שביעי. ניתן לומר שהמנוחה עצמה היא חלק מתהליך היצירה. האל ובעקבותיו גם האדם המחקה אותו מצד אחד נדרש לפעילות ויצירה אך יש גם תפקיד למנוחה והעצירה.
בספרות קדומה המספרים נתפסו כסמל – מספרים טיפולוגיים. מספרים היו חלק מטכניקות ספרותיות. המספר 6 הוא המספר הכי אהוב בספרות המזרח הקדום. המספר הזה נתפס כמספר שלם, מספר סימטרי. הטבע המחזורי מייצג את החלוקות האלה של 6. המשמעות הסמלית לאמירה שהעולם נברא בשישה ימים היא הצגת העולם כעולם שלם, הרמוני, סגור. הוא לא זקוק לשום ביאור חיצוני כדי להיות מובן. אך הפרק בא להראות שנוסף יום אחד והוא שייך לאל 6+1. הפרק מודע לכך שהעולם נברא כעולם שלם, אך גם אם נראה ככה יש צורך לדעת שיש בורא מאחורי העולם והוא זה שדרוש למען ביאור העולם. מכאן שה-7 המקראי מורכב מ- 6+1. ה-6 המקראי בנוי משתי שלשות.
היום המוצג ב"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" לא בהכרח משמעותו יממה, ייתכן ועברו גם 3 מיליון שנה בין היום הראשון לשישי.
חלוקה נוספת – לשון בריאה
– "בראשית ברא" מופיע בפסוק הראשון. הכותרת מכינה את הקורא לכך שה' בורא את השמיים והארץ. ואכן בשלושת הימים הראשונים נבנים הרקיע, היבשה.
– הפעם הבאה בה מופיע פועל הבריאה היא בפסוק כא' "ויברא אלוהים את התנינים הגדולים…." – כדי להדגיש את עליונות אלוהים על המיתוסים של העמים הזרים. הפסוק מציג התרסה נגד האמונה שהעולם נברא על ידי אלילים. אומנם יש האומרים שה' בורא מתוך התפלמסות, אך אחרים טוענים שהוא לא צריך להיאבק באף אחד אלא הוא בורא מתוך רצונו החופשי. חוקרים אחרים טוענים כי לשון הבריאה השנייה פותחת את הקטגוריה של החי מול דומם.
– לשון בריאה נוספת מודגשת בבריאת האדם פסוק כז' – פועל הבריאה חוזר בפסוק זה 3 פעמים.
במבט על החלוקה הזו תפיסת המציאות הופכת להיות הפוכה מהחלוקה על פי ימים. האדם הוא חלק נפרד מבע"ח. בפרק א' ההסבר היחידי שיש לכך בא לידי ביטוי במושג "בצלם אלוהים".
איך מסבירים את הסתירה הזו בין שתי החלוקות? שתי התפיסות נכונות כעיקרון, אין צורך להכריע בשאלה. קיימים צדדים מסוימים באדם שאלו הם הצדדים הטבעיים שדומים לאלו של בע"ח, אך קיימים צדדים יותר רוחניים שפועלים בשונה ולהבדיל משאר בע"ח.
