פמיניסטיות טוענות זה מכבר ש"לא" של אישה משמעו "לא", הבעת התנגדות מפורשת צריכה להיות מפורשת כאי-הסכמה. אך האם ההפך הוא הנכון? בפרק שניים צוינה התמיכה ב"סטנדרט המילולי החיובי" של הסכמה. נטען כי יש סיבה גרועה לא לאמץ סטנדרט כזה – התפיסה שנשים צריכות להיות יצורים מיניים פסיביים, וסיבה טובה לאמץ אותו – הסכנה בהסתמכות על מוסכמות בהן נשים נותנת את הסכמת ע"י התנהגות בלתי-מילולית מסוימת בלבד. אולם נטען כי יהיה מוטעה לדרוש "כן" לכל דבר ולהחשיב כל דבר פחות מ"כן" כאי-הסכמה.
נדגיש שוב נקודה זו. מגוחך יהיה לדרוש מזוג אוהב לתת הסכמה מפורשת בכל אקט מיני, אך במפגש ראשון עם זר ראוי לדעת בצורה ברורה אם אכן יש הסכמה למעשה.
הכלת "הסטנדרט המילולי החיובי" לכל היחסים המיניים היא טעות. בנוסף, ישנן שתי סיבות שונות לחשוב שסטנדרט כזה צריך לתפוס אפילו בחלק מהמקרים. הראשונה היא שעל גברים מוטלת החובה לנקוט זהירות נאותה לכך שאישה אכן נתנה הסכמתה. השנייה היא מה שנקרא המודל "התקשורתי" (communicative") של מיניות32. זוהי הבנה של מין כפעילות בין שווים שמטרתה סיפוק הדדי ושבה הכוונות והרצונות של כל צד מתוקשרות בברור לצד השני. תפיסה זו נוגדת את המודל של מין בו מגע אילם מתפתח דרך חקירה פיזית ללא-התנגדות ואינטימיות מאמירה.
"המודל התקשורתי" כולל שני מאפיינים רצויים – העובדה שהוא רואה במין כפעילות של כוונות שוות והדדיות לסיפוק, ושהוא רואה במין כפעילות בה הרצונות של כל צד מתוקשרות בברור לצד השני. יש לשבח כל מקרה מיני כזה, אך אין זה אומר שיש לגנות מוסרית כל מקרה שאינו תואם מאפיינים אלו. טענתי כבר בפרק חמש שניצול של אדם עם הסכמתו לכך אינו ראוי לגינוי. כן אין לגנות את אלו שיחסיהם האוהבים הם ללא מילים ומתקדמים דרך מגע. המודל התקשורתי ישגה אם יתבע שהתקשורת בין שני הצדדים תהיה מפורשת בכל מקרה של יחסים.
חשיבות המודל היא שאפשרי לקיים יחסים בהתאם לדרישותיו. יהיו שיטענו לניגוד בין המציאות של מין והאופי ה"חוזי" של המודל ויטענו שמין אינו מו"מ על סחורה, למשל.
אפיון זה של המודל הוא מזלזל ומוטעה. שותפים באקט מיני יכולים לדאוג לברר את השקפות האחר. הדינמיקה אינה כזו שמישהו, בייחוד הזכר, כה נכבש בתשוקתו עד שאינו יכול לשלוט במעשיו ולשלוט בהם בדרך המגיבה לרצונותיה של האישה.
האחריות של גברים לנקוט זהירות הגיונית בוודאם כי הסכמה ניתנה משתלבת עם ההשקפה לפיה מין יכול וצריך להיות מובן במונחים "תקשורתיים" וכך האחריות תתקיים רק אם גברים יבקשו לקבל אישור מילולי להסכמה. בעוד שהדבר סביר במקרים של מפגש בין זרים, הוא מאבד מסבירותו ככל שההכרות גדלה. אך אל לנו לחשוב בשל כך שהחובה אינה מחייבת את כל הגברים או שהמודל התקשורתי אינו אידיאלי לכל היחסים המיניים.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
לפרק הקודם – לתוכן העניינים – לפרק הבא
