השלב האוראלי הוא השלב הראשון מבין שלבי ההתפתחות במסגרת התיאוריה הפסיכו-סקסואלית של פרויד.
השלב האוראלי (גילאים 0-1)
האזור ארגוני: פה
הפעילות מכוונת בעיקר לסיפוק צרכי האיד והשגת מצב של איזון ורגיעה (הומיאוסטזיס)
השלב הזה נקרא האוראלי מכיוון שהפה מספק את הצורך במזון, אך התינוק מוצץ את פיטמת האם לא רק כדי לינוק חלב אלא גם לשם הנאה, ולכן הוא מוסיף למצוץ את הפטמה גם אחרי ששבע. מאותה סיבה תינוקות בשלב זה מכניסים חפצים לפה ומוצצים אותם. על פי פרויד בשלב זה התינוק תלוי באופן מוחלט באם הן מבחינה פיזית (הנקה) והן מבחינה רגשית. התינוק והאם הם בעצם יחידה אחת ולכן "האני" של התינוק כולל את האם. העיקרון המנחה את התנהגותו של התינוק בשלב זה הוא עיקרון ההנאה והכאב. התינוק עושה מה שגורם לו הנאה ונמנע מלעשות מה שגורם לו כאב. השקעת האנרגיה מופנית כלפי עצמו וכולל גם את האם. יש פה אוטו ארוטיות: הקשר של ההנאה מהמגע קשור בו ובאם ולכן אנו רואים כמה סובל התינוק כאשר הוא מופרד מאמו. האם היא הדמות החשובה ביותר בראשית חיינו ובשלב האוראלי. לאוטו ארוטיות אפשר לקרוא גם נרקיסיזם מכיוון שכל האנרגיה של התינוק מושקעת בעצמו ובאמו.
התפקיד של האם בשלב האוראלי חשוב ועדין: מצד אחד עליה לתת לתינוק את מלו תשומת הלב ומצד שני עליה לבנות ריחוק מינימאלי ממנו, כדי לא ליצור תלות וגם בכדי לא ליצור נתק שיגרום לבעיות בהמשך התפתחותו.
בהמשך השלב האוראלי על פי פרויד יכול להיווצר מצב בו האם נמצאת בחדר השני והתינוק עדיין מרגיש בטוח- האם מעוררת בו ציפייה. היא לא שיחקה איתו במשחק של דחייה וקבלה, אלא עוררה בו אמון ולימדה אותו לדחות סיפוק מיידי.
אם האם ניתקה את תינוקה ממנה בצורה נוקשה או שגרמה לו להיות תלוי בה יותר מדי עלול מצב של קיבעון-פיקסאציה– שיימשך לטענת פרויד לאורך כל חייו. אף שהילד יוסיף לגדול ולהתפתח התנהגותו האוראלית לא תיפסק הוא ימצוץ אצבע (או עישון בהמשך חייו) ויתעסק בפעולות אוראליות.הוא אף יפתח תכונות אופי של תלותיות, פאסיביות וילדותיות (קיבעון בתת שלב האוראלי- רצפטיבי המוקדם) או וכחנות ציניות נצלנות ולשליטה בזולת (תת שלב אוראלי תוקפני-בשלב האוראלי המאוחר).
